יש רגעים מוזרים כאלה בחיי אדם, שבהם הוא מרגיש שהוא פשוט יודע. הוא יודע למה לא יקבל את הקידום, יודע מה יקרה אם ינסה משהו חדש, יודע בדיוק למה בן הזוג נפגע, ויודע מה הילד שלו מרגיש גם בלי לשאול. הידיעה הזו מרגיעה לרגע, כי היא מסדרת את החיים בשורה ישרה וברורה. אבל דווקא בתחושת הוודאות הזו מסתתרת מלכודת.
האדם נצמד להסבר היחיד שמוכר לו, כאילו כל המציאות חייבת להיכנס לתוך מסגרת צרה אחת. כל מה שלא מתאים — פשוט לא נכנס. כך קורה שהוא מפספס סימנים קטנים, מחמיץ אפשרויות, ומשאיר בחוץ את אותו אחוז בודד שיכול לשנות הכול. זה מפתיע, כי לרוב לא מדובר בעקשנות רעה אלא בפחד שקט. פחד מהלא־מוכר, פחד להסתבך, פחד לגלות שאולי מה שהוא מבין — אינו כל הסיפור. וככל שהפחד שקט יותר, כך הדלתות נסגרות לאט יותר, עד שהאדם מוצא את עצמו בתוך מסדרון שהוא בעצמו צמצם.
הוא חושב שהוא רואה 100% - אלו רק את המאה אחוז שלו.
החרדה מצמצת את העדשה
מחקרי חרדה מראים שהמערכת הנפשית מפחיתה את מרחב התפיסה כאשר אדם נמצא במצוקה. כהנמן תיאר זאת כ”חשיבה מהירה“: כשאנחנו לחוצים אנחנו לא מחפשים אמת — אנחנו מחפשים ודאות.
וכך, במקום לראות את המרחב, האדם נשאר רק עם מה שהוא כבר יודע.
כמו רטייה על העיניים
אפשר לדמיין את התודעה כסוס דוהר שמישהו הניח על עיניו רטייה. הרטייה אינה מענישה; היא מגינה. היא מצמצמת את שדה הראייה כדי לאפשר תנועה בטוחה יותר. אבל כשהרטייה הופכת לקבועה, הסוס שוכח את הדרך להתמצא. כך גם האדם: הוא מצמצם כדי לשרוד, אך נשאר מצומצם הרבה אחרי שהסכנה חלפה.
רק את ה 100% שלו
יונג התייחס בצורות שונות לכך שהאדם רואה את העולם לא כפי שהעולם באמת, אלא כפי שהוא עצמו (השלכה של האגו). משמעות הדבר איננה רק פילוסופית — היא יומיומית מאוד. כל אדם מסתובב בעולם עם תחושת ראייה מלאה, כאילו מה שנגלה לעיניו הוא כל מה שקיים. הוא מרגיש שהוא רואה 100%, אך למעשה הוא רואה רק את ה־100% שהוא מסוגל לראות, אלה שנבנו מהסיפור האישי, מהפחדים, מההרגלים ומהניסיון המצטבר שלו.
הבעיה נוצרת כשהאדם שוכח שמדובר במאה אחוז פרטיים, ומתחיל להתייחס אליהם כאמת טוטאלית. ברגע הזה הלמידה נעצרת. אין עוד למה להקשיב, אין מה לבדוק מחדש, ואין סיבה לפקפק בהבנה הקיימת. האדם מצטמצם לתוך גבולות הראייה שלו ומפסיק להבחין בחיים שמנסים להתרחש מעבר להם.
כל עוד ידבק באמת ה 100% לעולם לא יגלה משהו חדש
לצאת מהמלכודת
האדם נלכד בתוך הבנתו ברגע שבו משהו קטן — אפילו אחוז בודד — אינו מתאים לתמונה שהוא כבר מחזיק. דווקא אותו חלק זעיר מערער את תחושת הוודאות, ולכן הוא מרגיש מאיים. במקום להתקרב אליו, האדם בדרך כלל דוחה אותו ומעדיף להישאר עם מה שמוכר.
אבל זהו הרגע שבו יכולה להתחיל תנועה: היכולת לעצור, להתבונן מחדש, ולשאול האם ייתכן שקיים משהו מחוץ למאה האחוזים שהוא רואה.
בחיים המבוגרים זה מתגלה היטב. אדם שמפחד לעזוב עבודה רואה רק את מה שמחזיר אותו לאותו מקום. אישה במערכת זוגית פוגענית רואה שוב ושוב את מה שמצדיק הישארות. הורה שמאמין שהוא יודע בדיוק מה הילד מרגיש — מפספס לעיתים את מה שהילד אינו מצליח לבטא.
לא משום שהתמונה מורכבת מדי, אלא מפני שהאדם נאמן מדי להבנה שכבר יש לו.
כדי לצאת מהמלכודת הזו, עליו להסכים להתבלבל מעט. ההתבלבלות איננה חולשה אלא עדות לכך שהמחשבה זזה ושהעדשה מתרחבת. מי שמוכן לפגוש את הרגע שבו ההבנה הישנה נסדקת, הוא זה שמסוגל לראות מעבר למאה האחוזים שלו. מי שזקוק לוודאות מוחלטת נשאר סגור בתוכה.
תנו לייק ושתפו מהפיד שלכם בפייסבוק
נקודות למחשבה
- לזכור שהאדם רואה 100%, אבל אלו ה־100% שלו. זו תמונת עולם אישית, לא המציאות כולה, וכדאי להתייחס אליה בצניעות ובגמישות.
- לשאול בכל מצב: האם ייתכן שיש שם עוד אחוז שלא ראיתי? השאלה עצמה מרחיבה את המבט גם בלי תשובה.
- לאפשר למציאות ללמד אותנו. כאשר אנו מנסים לעצב אותה רק לפי מה שמוכר, אנו מצמצמים את עצמנו ואת האפשרויות שבחיים.
- לאמץ עמדה של תלמיד: לדעת הוא לעצור את הלמידה; לא לדעת הוא לפתוח את הדלת להתפתחות. זו לא סיסמה — זו מיומנות קיומית.
- להפוך להורה שואל במקום הורה יודע. להתחיל מההנחה שאני לא יודע ולכן עשוי לטעות. ילד אינו גרסה קטנה של מבוגר; הוא אדם שלם ונפרד עם עולם פנימי שונה. ברגע שההורה מפסיק “לדעת” ומתעניין באמת, הילד נפתח ומגלה את עצמו. זהו מקום שבו קשר גדל.
רגע אחד! תהיו מוכנים לסמן לנו לייק ולשתף?
אפשר לשתף ממש מכאן למטה או לסמן ישירות לייק בראש העמוד
תודה לך, מקווה שנהנתם ושמאמרים תרמו אפילו במעט
