מבט רגשי על תזונה, עיכול, והחיים שביניהם
מרוץ החיים המודרני דוהר קדימה, ואנחנו – לא פעם – נגררים אחריו על אדי כוחות אחרונים.
עייפים, לחוצים, לא באמת נוכחים במה שקורה לנו בגוף.
הבטן המנופחת, המשקל העודף, תחושת העומס הפנימי – הם לא רק תוצאה של מה שאנחנו אוכלים.
הם הרבה פעמים השתקפות של איך שאנחנו חיים.
ואולי, אם נבין את הרגלי האכילה שלנו – לא רק את רשימת הקניות או מספר הקלוריות – אלא את איך, מתי, למה ו-מה אנחנו אוכלים, נוכל להפוך את האוכל מתזונה שמטרתה הישרדות לכלי של חיבור: לגוף, לרגש, לעצמנו – ואף לעיצוב והעצמה של החיים עצמם.
תזונה או אכילה – מה ההבדל?
המושג תזונה מתייחס למכלול החומרים הנצרכים על ידי הגוף לצורכי הישרדות, התפתחות ותפקוד פיזיולוגי. זהו מושג מדעי בעיקרו, שמדגיש את הרכב המזון – ערכים תזונתיים, ויטמינים, מינרלים, קלוריות – ואת השפעתם הישירה על הגוף.
לעומתו, אכילה היא פעולה אנושית רחבה בהרבה.
היא לא מתמצה בערכים מספריים. היא כוללת הרגלים, טקסים, דפוסי התקשרות, זיכרונות ילדות, נורמות תרבותיות וצרכים רגשיים.
כבר בראשית הפסיכואנליזה פרויד הצביע על הקשר בין האכילה לצורך רגשי עמוק. הוא תיאר את שלב הפה (האוראלי) כבסיס לתחושת ביטחון, ניחום וקשר. במובן הזה, האכילה היא גם ביטוי – או תחליף – לצרכים שאינם פיזיים.
האנושות הפכה את האוכל לפולחן: ממסיבות משתה באתונה ועד סעודות שבת אצל הסבתא. האכילה מתרחשת לא רק בצלחת – אלא גם במפגש, בטקס, בקשר.
כשאנחנו אוכלים – אנחנו לא צורכים רק מזון.
אנחנו צורכים חוויה.
אז מה בעצם אנחנו אוכלים?
גישות הוליסטיות מלמדות שהאדם ניזון לא רק ממזון פיזי, אלא ממכלול רחב של השפעות – מחשבות, רגשות, מערכות יחסים, חוויות חיים, הרגלים ואמונות.
האכילה עצמה משקפת לעיתים מצבים פנימיים: היא מושפעת מאיך שאנחנו מרגישים, מהמקום שאנחנו חיים בו ומהקצב שבו אנחנו מתנהלים.
בתפיסות גוף-נפש רבות, ובהן הביואנרגטיקה של אלכסנדר לוון, מערכת העיכול מוצגת כמערכת שמעבדת לא רק מזון, אלא גם חוויה. איברים שונים משויכים לתפקודים רגשיים עמוקים – עיבוד, הבחנה, קבלה, דחייה, הפרדה.
לוון כותב: “הגוף הוא תבנית של הנפש – רגשות שאינם באים לידי ביטוי במילים, מתבטאים דרך הגוף”
(Alexander Lowen, “Bioenergetics”)
כשאנחנו מבינים את הקשרים הללו – בין פיזי לנפשי, בין מזון לחיים – אנחנו מתחילים לראות את הגוף לא כמכונה שצורכת דלק, אלא כמפה מורכבת של החוויה האנושית.
אנחנו לא אוכלים רק אוכל.
אנחנו אוכלים תחושות, קצבים, זיכרונות, תגובות.
אנחנו אוכלים ת’חיים.
תנו לייק ושתפו מהפיד שלכם בפייסבוק
האכילה כראי לחיים
האופן שבו אנחנו אוכלים משקף – ולעיתים גם מעצב – את האופן שבו אנחנו חיים.
תהליך העיכול בגוף עשוי לגלם תהליכים רגשיים ותודעתיים, והקשרים בין גוף לנפש נוכחים בו בכל שלב.
כדי להעביר את הרעיון, ניגע כאן בכמה דוגמאות – אך חשוב להבהיר שמדובר בהמחשה בלבד.
ההתבוננות הפסיכו-פיזיולוגית המלאה מציעה תמונה עשירה ומדויקת בהרבה: כל איבר, כל תנועה, מייצגים משמעות – לעיתים גופנית, לעיתים רגשית, ולעיתים שילוב עדין בין השתיים.
למשל, הקיבה: לא רק חלל לעיבוד חומצי, אלא מערכת מורכבת הכוללת סוגרים, דפנות, שרירים וחיישנים עצביים – שכולם יחד מהווים ביטוי גם לתהליכים פנימיים לא מודעים של קבלה, עיבוד והבחנה.
כשאדם יוצר לעצמו מרחב נינוח לאכילה, הוא עשוי לאפשר לעצמו עיבוד רגשי – כמו גם פיזיולוגי – מסוג אחר: כזה שמבוסס על קשב למזון, לגוף, ובעיקר – לחוויה.
שלב נעיצת השיניים, או הביס, מגלם את פעולת הבחירה והברירה: איזו חוויה אנו מכניסים אלינו פנימה.
הלעיסה עצמה – תהליך מודע ורצוני – מבטאת את מידת הפניות שלנו לעכל, לחוות ולעבד את מה שבחרנו להכניס.
בקיבה, שבה מתרחש פירוק עמוק ובלתי הפיך, מתהווה גם המפגש – ומידת הנוכחות של האדם – עם החוויה עצמה: בין מה שנכנס (בין אם מזון, רגש או חוויה), לבין היכולת הפנימית לעמוד מולו ולעבד אותו.
כדי להמחיש את עומק הקשרים האלה, אפשר לחשוב על מצבים יומיומיים: חוויה רגשית עזה – כמו מתח או אובדן – עשויה לדכא את התיאבון כמעט לחלוטין.
מן הצד השני, מצב של חרדה עלול להשפיע ישירות על המפגש עם האוכל: חוסר יכולת לשבת, לעכל, להישאר – ובמקרים מסוימים אפילו להוביל לתגובות כמו הקאה או שלשול.
הדוגמאות האלו הן רק קצה חוט למערכת עשירה ומורכבת בהרבה.
בהרצאה שאני מעביר בנושא, אני פורש מבט רחב ומדויק יותר – ובוחן כיצד אכילה יכולה להפוך ממעשה טכני לפעולה המביאה עמה מודעות, ויסות – וכמובן, גם רזון.
אז איך לאכול נכון ת'חיים?
אכילה היא לא רק פעולה גופנית – היא הזדמנות.
בכל שלב בתהליך האכילה טמון פוטנציאל קטן לפגוש את עצמנו מחדש: להאט, לבחור, להרגיש, לשים לב.
במקום להילחם בהרגלים, אפשר להתחיל להשתמש בהם כמפת דרכים – ולהפוך את הארוחה לאירוע של הקשבה.
הנה כמה עקרונות פשוטים, יישומיים, שניתן להתחיל לתרגל כמעט בכל ארוחה:
תנו לעצמכם מרחב
האכילה מתחילה לפני הביס הראשון. מרחב פיזי (שולחן, שקט יחסי), ומרחב פנימי (הפסקה, נשימה, תשומת לב) מאפשרים לגוף להתכוונן, לקלוט ולהגיב. המרחב הזה הוא תנאי לפניות, ויסות והקשבה.
האטו ובחרו כל ביס
בשלב נעיצת השיניים – מתקבלת ההחלטה: מה נכנס אלינו פנימה.
ככל שנאכל לאט, נבחר כל ביס ונלעס היטב – נגלה שהגוף לא רק מתמלא מהר יותר, אלא גם מתבונן. לא פעם מגלים שמה ש”טורפים” באכילה מהירה, כלל לא טעים או נחוץ כשמאטים.
הקשיבו לתחושת השובע
הקיבה מאותתת על שובע באמצעות קולטני לחץ – וזה לוקח זמן.
כשאנחנו אוכלים מהר, אנחנו עלולים להספיק לצרוך כמות עצומה עוד לפני שהגוף הספיק לדווח ששבע.
לעיסה איטית, בחירה מודעת של ביס ומתן זמן לעיכול – כל אלה מחזירים את השליטה לגוף.
הפחיתו עומס – במיוחד נוזלים בזמן הארוחה
מערכת העיכול פועלת בצורה מיטבית כשהתנאים מאפשרים הבחנה וברירה.
שילובים מורכבים, שתייה מרובה ובעיקר משקאות מוגזים – מדללים את חומציות הקיבה, מקשים על פעילותה ומכבידים על השרירים המעורבים בפירוק.
אם ננסה לדמות זאת – בלון שמלא במוצק לעומת בלון שמלא גם בנוזלים – נגלה עד כמה הפעולה הפיזית עצמה משתבשת.ככל שנאכל לאט, נבחר כל ביס ונלעס היטב – נגלה שהגוף לא רק מתמלא מהר יותר, אלא גם מתבונן. לא פעם מגלים שמה ש”טורפים” באכילה מהירה, כלל לא טעים או נחוץ כשמאטים.
אל תילחמו בעצמכם
כשמרבית צורכי האכילה שלנו נובעים מרגש – תוכניות קשוחות או דיאטות נוקשות עלולות רק להעצים את התסכול, ולחזק את הדחף לאכילה.
אבל במקום להילחם בדחף – אפשר פשוט לפגוש אותו.
אם עולה צורך – תנו לו מקום.
אכלו אותו לאט, עם מודעות, בלי מסך ובלי שיפוט.
ההרפיה שמתאפשרת מתוך הקשבה אמיתית – היא לעיתים כל מה שנחוץ.
כי לפעמים עצם זה שהקשבנו – כבר מילא משהו.
אל תהיו תוצר של קצב החיים
אכילה, כמו החיים, לא מתרחשת רק בצלחת – אלא גם בנפש, בגוף, ובקצב הפנימי שבו אנחנו פוגשים את עצמנו.
כשאנחנו מפנים מקום – לאוכל, לרגש, לנשימה – אנחנו לא רק מזינים את עצמנו טוב יותר. אנחנו לומדים להרגיש, לעכל, ולהשיל את מה שלא נחוץ.
ולפעמים, כל מה שצריך כדי להתחיל – הוא לאכול קצת יותר לאט.