כשהילד שלי נשאר בחוץ

בכיתה ב׳ קבוצת השווים נעשית משמעותית יותר. הילד אינו מבקש רק להשתתף במשחק, אלא להרגיש שהוא חלק מן הכיתה: שיש לו מקום, חברים ותפקיד בעל ערך. ריב, דחייה או קושי להשתייך עלולים לערער את התחושה הזאת. לעיתים הילד גם מתחיל להילכד בתפקיד חברתי קבוע — המפריע, המצחיק, השקט או זה שתמיד מוותר.

כשילד אומר: „אף אחד לא רצה לשחק איתי”, העלבון שלו הופך במהירות לדאגה הורית: אולי הוא לבד? אולי לא רוצים בו? הדחף להגן ולפעול מיד מובן — לדבר עם המורה, לפנות להורים אחרים או למצוא עבורו פתרון. אלא שלא כל ניסיון להציל בהכרח עוזר. לפעמים הוא עלול לצמצם את האפשרות של הילד להבין מה קרה, לבחור כיצד לפעול ולמצוא מחדש את מקומו.