הזמנו חופשה מושקעת, תכננו כל יום. ודווקא אז – הילד התחיל להיראות לא מרוצה. לא כועס, לא בוכה, פשוט… משהו לא מסתדר. הוא נראה מתוסכל, כאילו שום דבר לא באמת מספק אותו. בדיעבד הבנתי שהוא היה פשוט מוצף – בלי שגרה, בלי נקודת עגינה, עם המון גירויים וסיפור אחד גדול שאין לו התחלה, אמצע וסוף.
כיף גדול או איום
חופשה משפחתית אמורה להיות זמן של נחת וחיבור, אך לעיתים דווקא החוויה שנועדה להיות מהנה ומרעננת – נחווית אחרת. אצל חלק מהילדים, ה״כיף הגדול״ עלול להיות מבלבל, מציף או אפילו מאיים. הם עשויים להרגיש מוצפים, לחוות קושי, לא להצליח לחוות את ההנאה ועוד. גם ההורים, שמצפים לזמן איכות, עשויים למצוא את עצמם מתוסכלים או מבולבלים. חשוב לזכור שהשינוי – גם כשהוא חיובי – הוא שינוי שדורש התאמה.
השגרה השומרת
חיים לצד שגרה ברורה ומוכרת הם תנאי שמאפשר תחושת ביטחון. השגרה נותנת לנו תחושת שליטה, והיא משמשת כעוגן פנימי – במיוחד אצל ילדים. כשאנחנו יוצאים לחופשה, אותם עוגנים נעלמים: אין את המיטה הרגילה, סדר היום משתנה, הסביבה זרה. ודווקא כאן נכנס מושג הביטחון הרגשי – התחושה שיש לי קרקע יציבה גם כשהכל סביבי משתנה. ויניקוט מדבר על מושג ה־“holding” – אותה אחיזה שמספקת לילד תחושת נראות ורציפות. ההורה מחזיק את הביטחון, לא על ידי שימור מלאכותי של השגרה, אלא על ידי יצירת מבנים רגשיים חלופיים – המייצרים כיוון, גבול ונוכחות.
כשאנחנו יוצאים לחופשה, אנחנו לא רק משנים מקום – אנחנו חוצים מעבר. במעברים כאלה, ילדים זקוקים לגשרים. גשרים בין חלקי היום, בין חוויה לחוויה, ובין מה שקורה בחוץ למה שמתרחש בפנים. את הגשרים האלה אפשר לבנות בצורות שונות. למשל – אפשר לחלק את רצף החוויות לסיפורים קצרים, עם התחלה אמצע וסוף ברורים. חלוקה כזו יוצרת עוגן התנהגותי שהופך לחלק מהחוויה. במקום לעבור ממצב למצב ללא הפסקה – הילד לומד להתעכב, להרגיש, לעבד. ביון מדגיש את חשיבות יכולת ההכלה של ההורה – כלומר, את היכולת לשאת את עולמו הפנימי של הילד ולעזור לו לעשות בו סדר. ככל שההורה מסוגל להכיל, להכווין ולתווך – כך הילד מרגיש שיש מי שמחזיק עבורו את הגבולות ומאפשר לו להירגע.
איך משמרים את תחושת הביטחון
- תכנון פשוט ובהיר של ימי החופשה יוצר עבור הילד תחושת כיוון. הורה צריך לזכור – מה שהוא יודע על התוכנית, הילד לא. שיחה קצרה על מה צפוי לקרות, ציור של סדר יום או הכנה של תכנית משותפת – כל אלו מחזקים את תחושת השליטה.
- לחלק את החוויות ל“מנות קטנות” באמצעות טקסים פשוטים: שיח מקדים, הכנה משותפת, מתן תפקיד לילד או שיחה מסכמת. לפני שנכנסים לפעילות חדשה, כשחוזרים ממנה, או כשהילד נראה מוצף. עצירה לצורך שיחה, שיתוף הדדי והפניית קשב למה שהתרחש – הם מעין סימני פיסוק בחוויה שקוטעים את המשפטים הארוכים למשמעות. כשהרצף נשבר הילד מסוגל ״לעכל״ את החוויה ב״מנות קטנות״.
- לאפשר לילד לבטא את עולמו גם בדרכים לא מילוליות. ציור תוך כדי נסיעה, כתיבה חופשית, יצירה קטנה במפית של מסעדה – כל אלו מאפשרים לילד לספר את סיפורו, גם בלי מילים. תחושת הביטוי העצמי היא מרכיב חשוב בבניית ביטחון.
״כשפניתי לבני האמצעי שמצייר את האתר, אם יוכל לצייר גם לפוסט הזה הוא התיישב וקרא לעומק – ואז אמר: ״עכשיו אני מבין את התחושות שהיו לי בחופשות ולא ידעתי להבין אותן״
תנו לייק ושתפו מהפיד שלכם בפייסבוק
המסגרת שומרת עליהם
כשיש מסגרת ברורה, מגנה ותוחמת – נוצר מרחב של ביטחון. והביטחון הזה הוא תנאי הכרחי ליצירת פניות רגשית של הילד לחוות את התוכן. כשהילד עסוק בתחושת חוסר ודאות – הוא אינו פנוי לחוות. דווקא ברגעים שאנחנו עוזבים את השגרה, כדאי שנזכור: אנחנו יכולים לקחת איתנו את העוגנים – אם רק נבחר להחזיק אותם יחד.
