למפגש היכרות נכנסת נ‘, אמא לילד בן 4. היא מתיישבת ומתחילה לשטוף את החדר באירועים מלאי פרטים. היא מתארת בעייפות ובריחוק את הבעיות שהיא חווה עם בנה. “אני לא יכולה יותר… כבר לא יודעת מה לעשות“. אני עוצר אותה ושואל איך היא מרגישה.
היא מסתכלת עלי כמו מישהי שלא מבינה מה הקשר בין השאלה שלי לבין הבעיות שהיא מתארת. היא רק רוצה שאמצא לה את הפתרון – ומהר.
חוסר אונים זו תחושה נורמלית
חוסר אונים היא תחושה נורמאלית שמהווה חלק בלתי נפרד מחוויית ההורות. וזו לא בושה! התפקיד ההורי היום מבלבל והרבה פחות ברור מאשר היה בעבר. המציאות המבולבלת נובעת מהרבה סיבות בכל אחד מהעולמות: זה של ההורה וזה של הילד.
ההורה חי במציאות המודרנית שכבר לא מקבלת את הגדרות התפקידים המסורתיות ומציבה סימני שאלה ביחס למושגים של סמכות וגבולות. הילד לעומת זאת גדל בסביבה רוויה ועמוסה בגירויים שנמצאים בתחרות מתמדת על תשומת הלב שלו.
לכן, היום יותר מתמיד הורה צריך לפתח מיומנויות שיאפשרו לו לראות ולהבין את הפער בין הסמכות והמוסכמות שהיה רוצה להחיל על הילד לבין המציאות שהילד חווה בסביבה. האתגר הגדול שלנו כהורים הוא לנסות למצוא דרכים לגשר על הפער הזה מצד אחד, ולדעת לקבל חלק ממנו מצד שני.
כמונו – גם הילדים שלנו חיים בסביבה מאד מורכבת. הם גדלים בעולם חומרי ועמוס בגירויים, שמקדם ומעודד סיפוק מידי ובלתי נפסק של דחפים. ילד שנמצא בין הסמכות ההורית שמבקשת לעדן ולווסת לבין סביבה תחרותית וגדושה בגירויים יכול לחוות את ההורה כגורם מפריע.
על הרקע הזה ההורים מוצאים את עצמם מבולבלים ונקרעים בין הרצון לעצור, להפסיק את המרוץ ולתת לילד שקט – לבין הרצון המובן להרפות, לאפשר, לזרום ולתת למציאות להתקיים כפי שהיא – כי הם עייפים וכבר לא יכולים…
הירשם/י לניוזלטר שלא תפספס/י
וקבל/י אחת לתקופה מייל מרכז ומעודכן
אני לא אדם של טיפול
“הגננת התקשרה וביקשה שאפגש אתה… אני בכלל לא מבינה למה היא רוצה שהבן שלי ילך לטיפול, בבית הוא מלך, מלא ביטחון… ובעלי אמר לי שהוא לא אדם של טיפולים וכל מיני שטויות כאלו, אז שאני אלך… חשבתי שכדאי להכניס את הילד לטיפול…”
כהורים אנחנו מגיעים לטיפול הורי במצב לא פשוט. יש לנו הרבה שאלות ביחס לעצמנו, להורות ולחלק שלנו בבעיות עם הילדים. לצד השאלות יש גם חששות ותחושות לא פשוטות. חלקנו מרגישים בושה וחווים כישלון מעצם העבודה שהגענו למצב בו צריכים עזרה ו״טיפול״. אל כל אלה מתלווה עייפות: מההתמודדות מתחושת חוסר האונים ומהכישלון. במצב הזה המפגש עם המטפל יכול להיות מאיים: אולי נגלה שהוא יודע טוב יותר מאתנו מה נכון לעשות? אולי זה רק ידגיש עד כמה אנחנו יודעים פחות?
אתה המטפל הטוב ביותר עבור ילדך
לעיתים קרובות טיפול הורי מתחיל כשההורה מגיע עם מטען של רגשות נחיתות לצד צפייה לא ריאלית מהמטפל שיידע לעשות “קסם” ולפתור את המצב. בעיקר בגלל שההורה , מרגיש שהוא פשוט כבר לא יודע כלום. חוסר הביטחון אתו הורים מגיעים לטיפול נובע מכך שבעיני עצמם הם כבר נכשלו.
מעבר להלקאה העצמית – נקודת המבט הזו פשוט שגויה. ההורה הוא תמיד המטפל הטוב ביותר של הילד. עד כדי כך שלפעמים אין טעם להכניס ילד לטיפול רגשי ונכון יותר לחזק את ההורה ולהחזיר לו את הביטחון העצמי בהתמודדויות עם הבעיות של הילד.
התהליך הטיפולי שעובר הורה בהדרכת הורים או בטיפול הורי עוזר לו לחזק את הביטחון שלו בתפקידו, להבין טוב יותר את המקום ממנו הוא פועל ולדעת לתת שמות למצבים השונים בהם הוא נמצא.
זו הזדמנות לתפוס לרגע מרחק , להתבונן מהצד על הדרכים שלנו להיות הורים ולהתמודד, ולהרחיב את שדה הראייה שלנו. שדה הצטמצם בגלל חוויית הבלבול, חוסר האונים ואבדן הביטחון העצמי.
זה תהליך מחזק ומעצים אבל הוא לעולם לא מחליף, מתחרה, או מבטל את ההורה. המטפל לא ״יודע״ מה טוב ונכון. בתוך הדרכת ההורים ובחקירה משותפת המטפל מסייע להורה ללמוד ולראות שהוא בעצמו המטפל הטוב ביותר עבור הילד.
כשנ‘ התחילה לספר לי על הבעיות עם הבן שלה היה ניכר שהיא חווה חוסר אונים מוחלט וחוסר אמון ביכולת שלה לעמוד מול הילד ולסייע לו. במובן מסוים היא הרימה ידיים וויתרה, והגיעה אלי כדי שאכניס את הילד לטיפול ריגשו ואולי אפילו אצליח “לתקן” אותו.
מתוך חקירה המשותפת נ‘ למדה להזין את עצמה, להתאוורר ולצבור ביטחון. היא קיבלה כלים להתבונן מעט ממרחק מהצד ולמצוא את הכוח והאמונה בעצמה כדי לטפל בילד. לאט, עם התקדמות המפגשים, היא צברה הצלחות שחיזקו אותה עוד ועוד.
בסופו של התהליך חזרה ואמרה לי “בעצם לא למדתי משהו שלא ידעתי, רק למדתי להקשיב וקיבלתי את הכוח לעשות“.
