כאשר החרדה מציפה אותנו היא יוצרת בנו תגובת עוררות. דריכות. מצב בו מערכת העצבים מתארגנת לפעולת הישרדות כלפי איום קיים. מי שחווה חוויה שכזו יתאר רעד, נשימות מהירות, דופק מואץ ועוד. כשהאיום נוכח זמן רב ואף נמשך לכמה ימים עשוי להיווצר מתח רב ושוחק שאינו דועך לגמרי ולעיתים אף מתגבר – עד כדי קושי ממשי לתפקד. כל יום שעובר המיתר מתוח יותר והצליל שהוא מייצר צורם וחודר יותר.
הילדים מרגישים בחוזקה
התגובה של הילדים לאיום אינה שונה מבחינה נוירולוגית, רגשית והתנהגותית מתגובת המבוגרים. אבל שונה היא בתרגום האיום. הילדים מבינים את העולם בצורות שונות ועושים שימוש רב בקלט הסביבה, בלמידה מאיתנו וכמובן בדמיון רב. אם אנחנו במתח הם מרגישים זאת. כיוון שהיות ואין להם את הכלים להבין את מקור המתח הם משלימים לעצמם בשפתם את גורם האיום שגבר אפילו על אמא ואבא. השימוש בדמיון מעצים את הקלט אל תוך סיפור שאיננו מחובר למציאות ושם, יכול הסיפור לגבור לממדים גדולים.
רוב הילדים לא מראים את הקושי הזה עד שהם כבר לא מצליחים להסתיר אותו. הקושי הזה נוכח במקומות בהם כבר הם מתקשים לתפקד כמו: בהירדמות, רעש פנימי רב, קושי להירגע, הסתגרות, או הימנעות. אלו סימנים חשובים שחשוב לשים לב.
זו אחריות שלנו ליזום
בין אם אנחנו ערים למתח ולחרדה ובין אם לאו במצב של איום מתמשך או סמוך לאיום שחלף עלינו ליצור התערבות ביוזמתנו, אחרת הילדים עשויים להישאר עם זה לבד.
- זה הזמן להקשיב – לאפשר להם לשתף בלי לשפוט, לנסות לפתור או לחלוק עליהם.
- זה הזמן לסגל מרחב תקשורת שבו כל ילד ידע שזהו זמן לשיח, ממש כחלק משגרת היום.
- עלינו לאתר את הדרכים הנכונות לשיתוף ותיווך כדי שהילדים לא יישארו עם הדמיון לבד
שימו לב: אין זה אומר שצריך לספר לילדים הכל. ממש לא. יחד עם זאת, חשוב לזכור שהמחשבה ‘אם לא נדבר עם הילדים הם לא ידעו’ – היא טעות מרה! הילדים היום מאתרים את המסרים מהר מכפי שאנחנו מבינים, ללא תיווך וללא הבנה ולכן זה כל כך מסוכן.
