קשר הדוק בין הורה לילדו הוא ללא ספק אחד מחוויות ההורות העוצמתיות ביותר. האהבה שעוברת אלינו היא לפעמים חזקה כל כך, מעבר לכל מה שדמיינו, עד שלפעמים היא אפילו נראית לנו פשוט לא הגיונית. ״בהתחלה, כל פעם שהיה זקוק לי הרגשתי אושר שמציף אותי מכל עבר… “.
לצד העונג ואולי גם בזכותו מצטרף רצון חזק להגן על הילד שלנו, שלא ייגרם לו כל רע. אנו שומרים אותו קרוב אלינו עד כמה שניתן, ונהנים “להציל” אותו פעם אחר פעם: לספק אותו, להעניק לו, להגן ולשמור עליו… אבל לעיתים כשעושים את זה יותר מידי – הילד מפתח תלות. “כבר שנתיים שהוא לא מאפשרת לאף אחד אחר להיכנס בנינו… כבר אין לי אוויר. כבר אין לי כוח”
וכשזה קורה מגיעות התמודדויות יומיומיות: איך להציב לו גבול מבלי להיכנס אתו למלחמה? מה אם הוא ישנא אותי ? “עם הזמן התחלתי לראות שהוא לא מצליחה לחכות רגע אחד בסבלנות… הוא רוצה ממני הכול וברגע זה – מיד! אני כבר לא יודעת מה לעשות…”.
הירשם/י לניוזלטר שלא תפספס/י
וקבל/י אחת לתקופה מייל מרכז ומעודכן
בכדי שיתפתחו יחסים נדרשת נפרדות
יחסים ללא נפרדות נקראים יחסים סימביוטיים. אלה יחסים שמאופיינים כקשר צמוד מאוד ותלותי, כששני הצדדים בו כמעט מתאחדים לישות אחת. יחסים סימביוטיים הם נורמליים כל עוד קיימת התאמה לגיל. כשהעובר נמצא ברחם, הוא והאם מקיימים יחסים סימביוטיים לגמרי. בתקופה הזו העובר מקבל את צרכיו בצורה ישירה, מותאמת וללא עיכוב מהאם. הוא תלוי בה לגמרי. גופו מקבל מיד מגופה של אמו מענה לכל הצרכים שלו.
מרגע הלידה מתחיל להיווצר מרחק שהולך וגדל עם הזמן בין הצורך של התינוק לבין הרגע שבו הצורך מסופק. האימא רוצה לדאוג לתינוק וספק את צרכיו – אבל סיפוק הצרכים האלה נהיית תלויה בגורמים נוספים: המרחק, העיסוקים, אולי הקושי אפילו להבין את מה התינוק רוצה.
בצורה הדרגתית ונורמלית חודרת המציאות אל תוך הקשר בין התינוק לאם ומרווחת את הסימביוזה לכדי נפרדות. ככל שהתינוק מתפתח וגדל כך המציאות תובעת נפרדות. זוהי תחילת של שלב מהותי בהתפתחות הפעוט כישות עצמאית וחוקרת.
נפרדות – לא מילת גנאי
מערכת היחסים המתהווה במסגרת מפגש רצונות עצמיים מוכרת לכולנו סביב גיל שנה וחצי – שנתיים. בשלב זה מתחיל תהליך שנקרא ספרציה אינדיבידואציה שבו הילד מתחיל להיפרד ולגבש זהות נפרדת מאמו. מכאן הדינמיקה מסתבכת מעט משום שהילד למעשה מתרגל שוב ושוב שהוא שונה: אמא תאמר כן, הילד יאמר לא – שונה! נפרד! לא סתם קיבל השלב את הכינוי “גיל שנתיים האיום“. הכינוי מתאר את הקושי בהתמודדות של ההורה עם הילד. ואמירותיו “אני לבד!” ההולכות וגוברות.
זהו תהליך בריא והכרחי לגיבוש הזהות העצמית של הילד. מההורה נדרש להיות גמיש ויצירתי. מצד האחד, חשוב שיתמוך בעצמאות, מבלי להצמד מדי אל הילד ולקחת את מקומו בהתנסות ובעצמאות. מצד שני חשוב שלא יתרחק מדי ולא ישאיר את הילד מול התנסות גדולה מידי שאינה מותאמת ליכולות שלו.
זה תהליך מורכב ש מעורר רגשות רבים. ההורות בשלב הזה בהתפתחות הילד היא לא פשוטה, איננה פשוטה כלל, לא אחת מעוררת תקופה זו חרדות רבות אצל ההורה. כאן מסתתרות בעיות רבות ומגוונות שעשיות לבוא לידי ביטוי. בניהן: הגנת יתר של ההורה על ילדו, שימור הקשר הסימביוטי משום הקושי לשחרר או לאפשר לילד להתנסות, רכישת אשמה אצל הילד המבקש להתנסות משום שחווה אולי שפגוע בכך בהורה ועוד…
בין ביטחון לחרדה
״אני כל בזמן רצה אחריו. שלא רוצה שיקרה לה משהו רע…״. “כשאני חוזרת הביתה אני מפצה אותו על הזמן שלא התראינו…”. “אני לא רוצה שירגיש תסכול… בסוף אני תמיד מוותרת…”. אלו ועוד ציטטות רבות מתארות קשיים אלו.
נסו לדמיין (או להיזכר) : אתכם מלמדים את הילד לרכב על אופניים ללא גלגלי עזר. אתם אוחזים במקל שתקוע מאחורי האופניים ורצים אחרי הילד המתנסה. תוך כדי ריצה אתם שואלים את עצמכם מתי הכי נכון לעזוב, כשברור לכם שברגע שתעזבו קרוב לוודאי שילד ייפול. למרות זאת אתם יודעים שמגיע הרגע לסמוך עליו שיצליח ולעזוב…
מנגד, אנו מכירים הורים שבוחרים להימנע ממצבים אלו, מרכיבים גלגלי עזר ומסרבים להוריד עד גיל בוגר מאוד. יש שלא מאפשרים לילד כלל. כך נמנעת סכנה אפשרית אך נמנעת גם ההתנסות, הלמידה ורכישת הביטחון. הילד שלא נפרד, לא מתנסה רוכש לאט את חוויית העצמי כחסר מסוגלות, צמצום ולאט אם הזמן עשויה להתפתח החרדה מהסביבה שכן היא מסוכנת – הילד הופך תלותי משום שלמד בצורה טובה כל כך שהוא זקוק להורה.
הורה אחד חושש מסכנה ברכיבה על אופניים ולכן עשוי הוא למנוע או לגונן יתר על המידה מהילד לנסות ולרכב. הורה נוסף חושש שהילד יחווה רגשות שליליים ולכן יגיב במהירות לכל פניה ויבקש לספק אותה בהקדם. הורה אחר זוכר את עצמו כילד בסביבה דלה ולכן יספק את מירב הגירויים שהילד דורש ממנו לקנות. כל אלו ועוד מבטאים את החשש של ההורה מהמרחק של הילד, מעצמאותו, מחוויותיו שמה הוא… יחשוב… יחווה… יזכור… משהו רע. והילד, שלומד מהר מבין שהמרחק מהוריו קשור במשהו לא טוב שיקרה לו או להוריו.
זה לא סוד שקיימת תחושה עונג מסוימת מיחסים סימביוטיים אבל יש חשיבות גדולה לאפשר למציאות להתערב ולייצר את הנפרדות בהדרגה. כך תתאפשר ותתפתח אצל הילד זהות עצמית. הימנעות מהנפרדות עלולה לייצר אצל הילד תפיסה שהסביבה מאיימת ושהכי בטוח להישאר קרוב להורה.
איך נייצר מספיק ביטחון כך שהילד יירכש עצמאות?
דמיינו לעצמכם מצוף גדול הממוקם באמצע הים ומעוגן לקרקעית, כמו אלה שמסמנים נקודות ציון בים. המצוף נותר תמיד על פני המים, נוכח, יציב וקבוע. ממנו ניתן לצאת ואליו ניתן לשוב כשעייפים, והוא תמיד יאפשר להישען… מצליחים לדמיין?
בדיוק כך ההורה מהווה בסיס מבטחים עבור הילד. על ההורה להיות שם, זמין, צופה, משיב לפניות ומקדם את הילד למחקר – אבל כמו המצוף להישאר פסיבי. להוות מקום בטוח עבור הילד, שממנו יוכל לצאת לחקור את העולם ואליו הוא יוכל לחזור, תמיד וללא תנאי.
פאסיביות כזו היא בדיוק ההיפך מהפעולות האוטומטיות שאנחנו עושים לפעמים כהורים, מתוך רצון לעזור וגונן על הילד. החרדה שלנו היא זו שמייצרת בילד את התלות, את הצרכים הרבים, את התביעות לסיפוק מיידי… ככל שזו גדולה כך הדרישה למצוף גדלה. עלינו להאט ללהפחית פעילות, להקשיב לילד ולצפות בו. כך נוכל להוות עבורו מצוף להישען עליו, לייצב ביטחון ולצאת שוב כעצמאי לשטח.
לעיתים קרובות הורה שחווה קושי עם הילד התלותי מנסה להגביר את המענה, לעשות הכל כדי לספק את הקשה או הצורך של הילד: רק שיירגע. אבל למעשה המענה המידי לבקשה או לצורך מספק את התלות ולא את הצורך הרגשי של הילד. הילד אולי נרגע באותו הרגע, אבל במתן המענה המיידי תרמנו לקוש שלו ולהצפת החרדה, חיזקנו את התלות וחיזקנו את המסר שהעיסוק בנו חשוב יותר מהחקרנות שלו ומוטב שיידרש לנו.
