צריך להודות בכנות שהגירוי האורלי (סביב הפה) עליו דיבר כל כך הרבה פרויד בהחלט מעסיק את רובנו במהלך כל החיים ובפרט בעתות מצוקה. אנחנו מפצים על רגשות בעזרת המזון, מרגיעים עצמנו בעזרת סיגריה וכד׳.
פרויד טען שהתינוק שתלוי באופן מלא באחר על-מנת לספק את עצמו מצליח להגיע לסיפוק חלקי בעזרת גירוי חלל הפה הדומה במידת מה לתחושת הסיפוק מהיניקה והנשיכה. לפי פרויד מציצת אצבע בילדות, כסיסת ציפורניים ועישון בבגרות למשל מדמים את אותה פעולה כביטוי לחוסר סיפוק.
ייתכן שבעת מצוקה חלקי אישיות מסוימים חוזרים לצרכים לא מסופים ראשוניים אלו?
סיפוק לצורך הרפיה
כאשר תחושת הביטחון נפגעת, הילד אינו פעיל ואינו בשגרת חייו הבטוחה, או פונה מביתו ויוצא חלקים מהצרכים המוקדמים מבצבצים, צרכים ראשוניים יותר. אפשר לראות זאת בנשיכת דש החולצה, נשיכה של עצמים אחרים, כסיסת ציפורניים, אכילה רגשית, מציצת אצבע ועוד.
כל אלה אלו עשויים להיות חבריו של המוצץ המוכר מהינקות, והופעתם מבטאת תחושת ביטחון ירודה, צורך לסיפוק מיידי ויצירת הגנות.
אין בכך כל רע ואין זה אומר שביטויים לצרכים אלו יישארו בצורת המוצץ לסוגיו לעד. הם יכולים לשמש לנו סימנים טובים שיסייעו לנו להבין את צורכי הביטחון שהופר ולא פחות חשוב מכך ללמוד על הכוחות של הילד למצוא פתרונות לסיפוק והגנה.
ניתן לעשות בכך שימוש
שימוש בעזרים זמינים ופשוטים יכולים בקלות לתמוך בסיפוק הצרכים האוראליים, אפשר לעשותם בכל מקום וההשפעה שלהם עשויה להיות גדולה משחשבתם…
- השימוש במזון – הרבו במזון ביתי עשיר בטעמים ומגוון. מזון שכזה מנחם מאוד
- השימוש במרקם – מזונות קשים ללעיסה מאריכים את זמן הגירוי ולכן טובים יותר
- העיסוק בחלל הפה – דמו את פעולת המוצץ, החליפו אותו בסוכריה על מקל למשל
- פעולות חישה – הרבו במגע, בפעילות פיזית ופעילות חישה. התחושה והלישה מסייעים להעצים את תחושת העצמי ולכן מסייעים לילד להרגיש את עצמו נוכח.
פעמים רבות אני ממליץ להורים בשלב זה לעשות יחד בצק (ביד) ולאפות ממנו לחמניות או משהו דומה. יש לכך לא מעט היבטים חשובים ובתקופת משבר הם חשובים עוד יותר: זו פעילות יחד ילד-הורה, זו עבודת לישה גסה עם לכלוך משותף וכיף, זו פעולה של ארגון חומר ראשוני לא מעובד לכדי תוצר שניתן לראותו מאורגן וכמובן שבסוף נאכל יחד – סיפוק.
