“אני לא מבינה את הפערים שבו” מספרת לי אמא לילד בן 4. “הוא ברגע אחד מתהפך ולא תמיד אני מצליחה להבין מה גרם לו לזה… הוא נשכב על הרצפה, כמו מטורף… אני פשוט לא מצליחה להרגיע אותו אז אני מתרחקת”.
מהי חרדה ומה ההבדל בינה לבין פחד
מקובל לתאר את פחד כרגש ותחושה שמקורה בגירוי חיצוני מסוים, כמו למשל, פחד מעכביש. הגירוי מעורר את התגובה הפיזיולוגית בצורה הגיונית: ככל שהגירוי גדול יותר, כך הרגש חזק יותר.
חרדה לעומת זאת, לא נובעת מגירוי חיצוני מסוים. זו תחושה או מצב רגשי ומעורפל שנובע ממקור פנימי או מהנחות קוגניטיביות (חשיבה) אותם הוגה האדם אודות סכנה שעשויה להתממש. התחושה המעורפלת מאפיינת גם את התגובות לחרדה שלעיתים קרובות היא בלתי נריאת, או נראית אבל לא מובנת בדרך ההיגיון. פרופ’ עומר תיאר זאת בספרו ‘פחדים של ילדים’ כ”פחד מציף ומאיים שאין לו אובייקט מוחשי מסוים ממנו הילד מבקש להימלט, אלא הוא תחושה המתקשרת למצבים שלמים, כמו למשל חרדת פרידה.”
אז איך בכל זאת היא נראית?
נהוג לתאר את החרדה והסימנים לה כתיאור המתייחס לתגובה לסטרס. יחד עם זאת, החרדה אצל ילדים ברובה לא נראית כך ולא חייבת להופיע במצבה האקוטי כהתקף חרדה.
החרדה היא מנגנון שמתחפר בזהות העצמית וכמו פוער בה נתק או יוצר חלל ריק בתוכה. אצל ילדים מוחצנים יותר נוכל לזהות את החרדה בהגברת ״הווליום״ של ביטויי הנפש, ברעש מוגבר, אי שקט, קושי בהשתהות ותגובות שנראות פחות מותאמות להקשר. אצל ילדים מופנמים יותר תראה החרדה כצמצום ״הווליום״ של ביטויי הנפש, עד שלרגע נדמה שהיא שואבת את תחושת העצמי פנימה. ילד כזה יראה פתאום ביישן יותר, שקט ומופנם עוד יותר.
אפשר לומר שביטוי הסימנים לחרדה אצל הילד הם כמו העצמת מאפיינים מהמזג שלו בצורה פחות מותאמת להתנהגותו בדרך כלל.
החרדה שקטה, לא נראית, לא הגיונית לא חייבת להיראות בצורה של רעד, הזעה ודפיקות לב, כמו שמתואר ״התקף חרדה״. היא חודרת בשקט אצל הילד בפועלו. היא משחקת תפקיד בחיינו, לפעמים אפילו תפקיד חיובי. היא נמצאת אצל כולנו וכולנו ככל הנראה חווינו אותה במידה זו או אחרת. השאלה החשובה היא: באיזו עצמה?
הירשם/י לניוזלטר שלא תפספס/י
וקבל/י אחת לתקופה מייל מרכז ומעודכן
איך להתמודד עם החרדה
- אשרו לו שהחרדה היא חלק מאיתנו, היא נמצאת כאן איתנו וכולנו פוגשים בה. יש לו הזכות לדעת שזה “נורמלי”…
- הסבירו לו שאין צורך להתנגד אלא ללמוד מה הוא זקוק.
- סייעו לו להרפות בתוכה. הרי ההתנגדות רק מעצימה אותה, ההרפיה תפחית את עוצמתה. (להרחבה / פ.לוין).
- סייעו לילד לפעול בתוכה, להיות אקטיבי ביחס לפתרון, בעצמו. זכרו: הפעולות ה”מצילות” שלנו מסייעות לו להבין שהוא לא יכול. היו לצדו ושמשו לו כבסיס מבטחים להישען עליו.
- ראו בחרדה הזדמנות להתפתחות וסייעו לילד ממקום בטוח ורגוע לנצל אותה כדי ללמוד להתחזק ולפתח את הוויסות.
- סייעו לו להשתמש בה, היא אנרגיה חזקה ויכולה לשמש אותו (ואותנו) ככוח מניע לקפוץ עליו. כמו לתפוס את בים את הגל…
“לקח לי זמן לראות ב”ילד הרע” את ״הילד החרד” מספרת לי האם. ההתנהגות הגלויה של הילד, זו שמופנית כלפי חוץ או אלינו מיד מעוררת בנו התנגדות וקושי. “זה לא אומר שאין לו חרדות יותר… אני יושבת איתו ואנחנו עוברים את זה יחד… אני מרגישה שאני מבינה אותו יותר”.
