“אמא, משעמם לי…” הוא מתלונן “וזה באחריותך!” חושב לעצמו. מה בעצם הוא אומר ואיך ניתן לראות זאת כהזדמנות להתפתחות והתרחבות.
כל שינוי גורר רמה מסוימת של אי נוחות ואיתו מתחיל תהליך של פרידה (יש יאמרו אפילו תהליך של אבל) מההרגל ותהליך הכרה עם התחלה חדשה.
“שיחקתי בלגו כבר, היה נחמד ואז התחיל לשעמם. אין לי מה לעשות…” הוא שוכב על הספה, הרגליים למעלה, הוא זוחל ומראה לי בגופו ובכל דרך אפשרית שהוא כבר לא יודע מה לעשות. אני, כמובן נזעק לעזרתו ומציע לו מגוון אפשרויות. הוא, מקשיב ברוב קשב ופוסל אפשרות אחר אפשרות – הוא שומר על השעמום לעצמו… “אני יודע שכבר שום דבר לא יעניין אותי…” הוא מודיע לי ומסביר שחבל לי על הניסיונות, כבר שום דבר לא יעזור.
הירשם/י לניוזלטר שלא תפספס/י
וקבל/י אחת לתקופה מייל מרכז ומעודכן
מה באמת הוא אומר
בשיח של הילד, כמו אצל המבוגרים יש את הרובד הגלוי ואת הרובד נסתר, זה שלא נאמר. לעיתים קרובות השעמום עליו מתלונן הילד ברובד הגלוי מספר לנו ההורים על מצוקה ברובד הנסתר.
“משעמם לי” בדרך כלל מחליף את ה’קשה לי’, ‘אני מפחד’, ‘אני חרד’, ‘אני לא מוצא את עצמי’ וכד’. אלו ונוספים מבטאים את תחושת הקושי שנובעת ככל הנראה מתוך תחושת ריק שנפער בתוך ה’עצמי’ של הילד.
הילד (וכך גם המבוגר) הוא חקרן מטבעו. כלומר, אם אין גורם מעכב בלבוש חרדה, קושי, צמצום, הימנעות וכד’ התנועה הטבעית תהיה לקראת עניין, מחקר, משחק וכד’. בשיח המקצועי מתייחסים לכך כאל נדנדה שמצד אחד שלה יושבת החרדה ומהצד השני יושבת החקרנות.
איך אתמודד עם המפלצת
נניח שה’שעמום’ הוא מפלצת חרדתית שמטרתה לצמצם את הילד לתוך עצמו, למנוע ממנו לזוז ולפעול. היא מבקשת צמצום וגם ניזונה ממנו, כך שהצמצום מחזק את עצמו. פיטר לוין תאר זאת כמערבולת. הילד עומד מול המפלצת הזאת ועשוי להרגיש שהוא תקוע ולא יכול להתמודד איתה לבד.
אנחנו כהורים כמובן נזעקים לעזרתו, אבל אז עשויים לקרות שני דברים: האחד, הילד יישאר פאסיבי והמפלצת תבטל כל רעיון ותשמר את ה”לא יודע מה לעשות”. השני, כוחות ההצלה שלנו יעבירו מסר מחזק שנזעקנו לעזרתו כי גם אנחנו חושבים שהוא לא יכול להתמודד בעצמו.
כבר ברור לכם שהמקור חייב לנבוע מהילד ולא מאיתנו, נכון? הפתרון וחידוש התנועה, זה שיגרור לעוד תנועה חייב להיות מפעולה של הילד. כך ירגיש בטוח גם עם הרגשות הקשים, וכך ירגיש שהוא מסוגל למצוא את הפתרון בעצמו.
להפוך קושי להזדמנות
אל מול המפלצת המצמצמת עומדים לרשות הילד מאגרים של משאבי התמודדות – משאבי הנפש שלו. עלינו לסייע לו לאתר אותם ולהשתמש בהם. מאגרים אלו נמצאים בתוכו אבל במצבים של חרדה הקשר איתם מסורבל וקשה לילד להגיע אליהם.
- העניקו לו מקום בטוח – פשוט היו איתו: נוכחים, זמינים ומשיבים לפניותיו (אבל לא מספקים פתרון).
- אפשרו לו לפגוש את הריק בתוכו וסייעו לו להבין שהמפלצת והרגשות מולה אמנם לא נעימים, אבל לא באמת מסוכנים.
- תנו לו להרגיש שזה בסדר להרגיש את הרגשות הקשים של החרדה. סייעו לו בדוגמאות מחוויות דומות שלכם.
- אל תיגררו להושיע אותו: הוא לא בסיכון אלא בצומת המאפשרת הזדמנות לפתח מיומנויות גישה אל משאבי הנפש שלו – אלו שנמצאים בתוכו.
עזרו לו כתומכים מבחוץ… אם ‘כל העולם במה ואנו השחקנים בה’, הילד כשחקן נמצא כרגע בסצנה קשה, אולי לא נעימה, אולי מציפה. אתם ההורים שנמצאים בתפקידים התומכים את ההצגה יכולים לסייע מבחוץ. למשל, צמצמו את גודל הבמה, סייעו לו עם תחושה מקלה. בקשו ממנו לשבת במקום מסודר, נעים ובטוח. אולי לידכם. כך שתהיה לו במה מצומצמת יותר והחווייה תתכנס לתוך מתחם מוגדר. הציעו לו משהו קטן מתוק שיסייע לתחושה טובה, ספקו לו מגע כך שיסייע לו להעצים את תחושת העצמי ואפשרו לו לפגוש את עצמו בנוכחותכם ובבטחה.
“משעמם לי” – כך מסביר לנו הילד שהוא חווה קושי, אך לא מצב מסוכן. זו הזדמנות שלנו ההורים לחזק אצלו התפתחות רגשית ומיומנויות וויסות. בעזרת ארגון המרחב ויצירת מקום בטוח יוכל הילד להכיר ולפתח את מיומנות הגישה למשאבי הנפש שלו. אם תושיעו אותו תלמדו אותו שזהו מצב מסוכן, שהוא לא יכול להתמודד לבד ובכך תפתחו את התלות שלו בכם.
אחרי שלושה סיבובים על הספה בהם רוב הזמן הרגליים למעלה והראש צמוד לרצפה הוא מסתובב אלי ואומר “מצאתי! אני יכול לגשת לשולחן? אני רוצה לשחק בארגז שיש לך שם…” והוא ניגש בסקרנות אל ארגז החול שיש לי בחדר הטיפולים.
