“יש! אני לא הולך לבית הספר…” אומר הילד בחיוך רחב “חופששש…”. במציאות הפשוטה, הנוכחת, הוא מגשים את החלום: לא ללכת לבית הספר. אבל האם החופש עושה לו טוב? איך אפשר לשמור עליו גם בעולמו הרגשי כשהשגרה נשברת?
מי שמקשיב טוב לילדים בטח כבר הבחין שילדים (בעיקר בגילאים הרכים) חיים בשני עולמות מקבילים: אחד הוא העולם הקונקרטי, הממשי, הנוכח ב”כאן ועכשיו”. העולם שמוכר לנו המבוגרים: עולם ברור, שנשלט על ידי ההיגיון והחוקים, בו קיים קשר בין סיבה לתוצאה במקביל אליו מתקיים העולם הדמיוני שמייצג את המציאות שמעבר. שם אין חוקים, אין קשר ישיר בין סיבה ותוצאה והכל אפשרי. העולם הזה הוא הכלי המרכזי בו הילד יכול להסביר לעצמו את המציאות כפי שהוא מבין אותה. שם, בעולם הדמיון, בו הוא כל יכול, הוא יכול להסביר, לשנות ולתקן לעצמו את העולם כך שיהיה לו מובן יותר. לפעמים, כשהמציאות משתנה, לא ברורה, או עמוסה מאד – חודרים אל עולם הדמיון נושאים שקשה לו להסביר ולתקן. במקרה שכזה העולם הקונקרטי בתיווך ההורים יכול לעזור לילד להיאחז ולעבור הלאה.
הירשם/י לניוזלטר שלא תפספס/י
וקבל/י אחת לתקופה מייל מרכז ומעודכן
כשהשגרה נשברת
גם לנו המבוגרים חשובה מאוד השגרה. אנו נאחזים בה ושומרים עליה מהסיבה הפשוטה שהיא שומרת עלינו. היא נותנת לנו תחושה שאנו יודעים מה עומד לקרות ומגינה עלינו מאי הוודאות.
כשהשגרה נשברת עשויות לצוף חרדות המבטאות את הקושי מול אי הוודאות. לפעמים, כדי להתמודד עם חוסר האונים שבאי וודאות אנחנו מתחילים לדמיין תרחישים אפשריים במטרה לנסות לקדם את ההכנות שלנו לקראתם, לשרוד.
ילדים משתמשים בעולם הדמיון כדי לעשות דבר דומה. בדמיון, בעזרת ה”כל יכול” הם מנסים למצוא את הכלים הדרושים להם כדי להתגבר. כשחרדות איתן הילד לא מצליח להתמודד חודרות לעולם הדמיוני, עולם הדמיון הופך מקום קשה ו’מסוכן’. אז הילד יפנה לעולם הקונקרטי, ל’כאן ועכשיו’ – אל הצרכים הבסיסיים יותר. בעולם הקונקרטי הוא יחפש אחיזה שתפקידנו כהורים לבסס עבורו.
נוכחות ההורה היא כלי בין העולמות
כשהילד במצוקה, כמו המבוגרים, הוא כמו פונה לצרכים מוקדמים יותר. הוא יפנה למזון, למגע חזק ולדמות ההורית המטפלת כדי להישען עליה ולהיאחז בה. זו הדמות שתעזור לו ״לעשות סדר״ בדמיון, ובנושאים המאיימים שהציפו אותו.
כולנו (ההורים) מכירים את התהליך הזה מלילות בהם הילדים חולמים חלום רע. כשהילד מתעורר בבהלה מחלום וצועק “אימא, יש מפלצת מתחת למיטה!!!…” אימא מגיעה אליו ומחבקת (מגע), מדליקה את האור (תחושה) ובקול רגוע מחברת אותו למציאות הקונקרטית: “אין כאן כלום… בוא נבדוק יחד…”. בזכות החיבור למציאות הנושאים המאיימים שחדרו לעולם הדמיון הופכים קטנים יותר ומאיימים פחות. איכות הנוכחות של ההורה יכולה להיות גורם מכריע ביכולת של הילד להישען עליו.. אם הנוכחות שקטה, יציבה וקבועה היא מאפשרת לילד לחזור אליה כמו אל מצוף בים להאחז. הילד יידע שיש לו על מי לסמוך. הוא ירגיש בטוח ויאמין שיש לו כלים כדי להתמודד עם העולם, מסוכן או מפחיד ככל שיהיה. באחד המאמרים שכתבתי בעבר התייחסתי למצוף כמטאפורה להורה המהווה בסיס מבטחים עבור הילד. שם הרחבתי על הצורך של הילד בנוכחותו של ההורה אך הדגשתי כי הנוכחות ההורית צריכה להיות פאסיבית, יציבה ושקטה.
כיצד יכול ההורה לסייע לילד להתמודד בעולם הדמיון?
אם הדמיון הוא כלי כל כך חזק אצל הילד, נוכל להצטרף אליו במסע לתוך העולם הדימיוני ולסייע לו.
נועה בת 4.5, ניגשת בשקט, מתגנבת לשולחן הציור (לוח מחיק) ומציירת פרצופים רבים. אני מציץ מעט ולא מגיב. “אתה רואה? הנה כולם כאן…” היא מסבירה לי. על הלוח שלל פרצופים, כולם עם פה ״עצוב״ בצורת חצי עיגול הפוך.
. “מממ… זה מאוד מעניין… כולם עם פה עצוב״? אני שואל.“הנה מיני מאוס מחייכת” היא מסבירה לי ומשנה לה את הפה למחייך. אני שוב שואל: ״זה נראה מעניין מאוד, מה קורה שם? ״ “מיני מאוס… כולם… הם רצו… אה, רגע” והיא משנה לעוד שני פרצופים את הפה לחיוך. “היא רצתה שהם יבואו אבל… הנה, הם באו… ואז הגיע… אתה יודע מי זה?” היא שואלת. אני אומר לה: ״לא״. “זה מיקי מאוס, הוא בעצם כולם. שניהם משחקים יחד…”.
זה לא בהכרח חשוב לדעת מי הם הפרצופים, מי היא מיני מאוס או מיקי מאוס ומה באמת היה הסיפור. העוגן עבורה איפשר לה לנוע מסיפור רועש, עמוס ובעל אופי שלילי לסיפור מובנה, בעל חלקים מוגדרים שמתרחשת בו אוירה נעימה, חיובית. לאחר כמה דקות הראתה לי את הציור הגמור והלכה…
כך ניתן לייצר מרחב חקירה:
- שבו במקום בולט בשקט
- פזרו חומרי יצירה
- אפשרו לילד חופש לנוע
- שימו מוזיקה שקטה
- שאלו ועזרו לו להרחיב
- שאלו רק על מה שיצר
- אל תתנו פתרונות
- אל תיצקו תוכן שלכם
הורה מייצר נקודות אחיזה
כשעולם הדמיון מתרחב וחודרים אליו נושאים שמציפים את הילד – דווקא העולם הקונקרטי, הממשי, יכול לעזור לו ולספק נקודת אחיזה. בעולם הזה הוא יוכל לקבל את הצרכים שנמצאים בשלבים הנמוכים יותר בסולם הצרכים של מאסלו. צרכים כמו ביטחון, מגע, אוכל וכד’. במצב של הצפה, שבירת שגרה ואירועים מעוררי חרדה כדאי וצריך לעבות את המענה לצרכים האלה.
נקודות אחיזה:
- האטו את קצב הבית כך שהילד יוכל יותר לשהות
- אפשרו קרבה וזמינות כך שהילד יוכל יותר לפנות
- דאגו ליצר שגרה שנוחה לכם כל עוד תהיה זו קבועה
- רשמו את השגרה והסבירו כך שידע הוא מה עומד להיות
- קבעו זמני ארוחות קבועים כך שדאגותיו לצרכיו יהיו מסופקים
- צרו טקסים קבועים לבוקר ולערב היום כך שלהיום יהיו חלקים ברורים
- אפשרו לילד מרחב פרטי, שקט ונעים כדי שיעבה לעצמו את בסיס המבטחים
שמתם לב, נכון? אלו מאפיינים של גיל נמוך יותר, סביב שנתיים עד שלוש… כשאנחנו חווים מצוקה, אנחנו נוטים לפנות לשלבים מוקדמים יותר לסיפוק צרכים ראשונים. כשהצרכים הללו יסופקו והעולמות (הדמיוני והקונקרטי) ירגישו בטוחים יותר, הילד יוכל לטפס בחזרה לשלבים מותאמים יותר לגילו.
שבירת שגרה, שינויים דחופים, לחץ הורים, חצאי מילים אודות מחלה ועוד, מלווים לא אחת בהצפה. התכנים המציפים חודרים בעוצמה אל עולמו הפנימי של הילד, אל העולם הדמיוני ושם, מתבטאים לא אחת בחרדה*. איכות הנוכחות של ההורה רבת השפעה על חוויית הילד ויש בה את היכולת להשפיע הן בעזרת הדמיון והן בעזרת יצירת נקודות אחיזה.
*התנהגויות מבטאות חרדה: מהירות, קופצנות, ברברת (מילים מילים…), קושי בשהייה בעשיה וקפיצה מדבר לדבר, קשיי שינה, תחושות לא טובות, היצמדות להורים יותר מהרגיל ועוד…
לא מצאת תשובה למה שחיפשת?
ספר/י לנו ונרחיב על שאלתך בפוסט נוסף
