“הוא לא עושה שום דבר לבד” מסבירה לי האם בייאוש. “הוא תלוי עלי כל היום ולא זז. די! הוא כבר ילד גדול! הוא כמעט ולא משחק לבד. לא מתלבש לבד, ושלא נדבר על לסדר את החדר”.
הורה תומך "במה"
מציאות הילד ודרך הבנתו אותה דומה היא לסיפור או הצגה. בהצגה זו הוא השחקן הראשי. לעתים נושא ההצגה יהיה משחק בקוביות או בבובות, ולעתים תהיה זו המקלחת או סידר החדר בסוף המשחק. כשחקן ראשי: הוא פועל בה והוא זה שמחייה ומקיים אותה. כשאנו המבוגרים נכנסים ל”במת ההצגה” שלו לא אחת אנו חודרים למרחב המשחק והופכים להיות השחקן הראשי. פעמים רבות במצב זה הילד לוקח תפקיד של במאי שמתבונן ומביים את השחקנים הראשיים החדשים – ההורים.
להחזיק עבורו את המציאות
ויניקוט טבע את המושג החזקה (holding) כאשר התייחס לקשר אם-תינוק כמושג המתאר את פועלה של האם בדאגה לתינוק ולסביבתו כשהיא מנסה לייצר עבורו סביבה רצופה, מוגנת מהפרעות ותואמת לצרכיו.
בשימוש במושג זה בגילאים מתקדמים יותר נבין שפועלם של ההורים כלפי סביבתו של הילד אינו שונה במהותו מתפקוד האם כלפי התינוק אליו התייחס ויניקוט. הוא מיושם בצורה שונה וממרחק רב יותר, זאת משום שמידת עצמאותו של הילד עתה רחבה בהרבה מזו של התינוק.
אם נחזור אל הילד שתופס את המציאות כ”הצגה”, ההחזקה תבוא לידי ביטוי בתמיכה בגבולות “הבמה”, שמירה על מסגרת הזמן למשך ההצגה, עיצוב והתאמה של התפאורה כך שתתאים ליכולותיו ומידת עצמאותו וכד’.
ברשתות החברתיות קל לפספס
הירשמו לבלוג שלי וקבלו במרוכז לתקופה
מתחילה ההצגה - דוגמא
הורה אומר בקול ברור ומכתיב את ה”פעולה” לסצנה זו: “איזה יופי שסיימת לארגן את החדר… עכשיו תתפשט ותקרא לי שאתה מוכן למקלחת”. (מביט מהצד ומחכה שיכנס ואז) “כל הכבוד לך…” הוא מוסיף ומחזק אותו…
הורה מארגן את התפאורה (את סביבת הבמה) בצורה מותאמת ליכולת שלו: “הינה, הכנתי לך מים בדיוק כמו שאתה אוהב… אני מחכה לך שתסיים להישטף ואז תקרא לי… הורדתי את הסבון לכאן ואת הספוג לכאן… אל תשכח לשפשף טוב…”.
כבמאית לווי אותו בהערות בונות: “כל הכבוד, אל תשכח גם לסבן מתחת לבית שחי…”. בכל פעם אנחנו זזים הצידה, מפנים עבור הילד את הבמה ומהדהדים לו את הנראות כמו קהל: “איך סיימת כל כך מהר… אתה כבר כל כך גדול… כל הכבוד… כל הכבוד…”.
הילד יוצק את התוכן
החזיקי עבורו את הבמה וגבולותיה, ואפשרי לו להיות השחקן הראשי בתוכה. לוי אותו מחוץ לגבולות המרחב כדי שלא “ילך לאיבוד” ותני לו משוב. אל תחליפו אותו.
הורה אוחז את המסגרת
הילד מחייה את התוכן בתוכה
“זה כל כך פשוט שזה מעצבן עוד יותר…” מספרת לי האם. “ניסיתי, לא האמנתי… זה יכול להיות הרבה יותר קל… הכי הצחיק אותי שהוא מתחיל לומר לי ללכת, שהוא מסתדר…”.
