גבר בסביבות שנות הארבעים לחייו, איש משפחה ובעל מקצוע חיוני ניגש אלי ומספר בקול רועד מעט: “כל פעם שאני נמצא במקום בו יש יותר מחמישה שישה אנשים, מתעוררת בי תחושת חוסר נוחות ופתאום אני מרגיש לא מוגן. לפעמים אני נקלע בלית ברירה ואז קורה משהו מוזר: מציפות אותי כל מיני תחושות לא נעימות ואני נעשה שקט ומבולבל. אחרי כמה דקות אני פשוט חייב לברוח משם״.
הלחן מהילדות
המנגינה שמלווה אותי מאגדת את לחן החוויות כפי שנצרבו במהלך השנים הראשונות. מנגינה שהופכת עמוקה ומשמעותית יותר ככל שחוויות דומות חוזרת על עצמן פעמים רבות. כאשר אנו פוגשים חוויה דומה שמזכירה את אותו הלחן מבצבצת המנגינה ונשמעת שוב. למנגינה שמלווה אותי יש תכונות מיוחדת: האחת למשל שלאט עם הזמן היא יוצרת הקשרים נוספים עם חוויות דומות. תכונה נוספת שלעיתים היא צובעת גם חלק מחוויות אחרות שמזכירות אותה. עוד תכונה משמעותית היא חוזקה שהולך ומתעצם ככל שהלחן שנצרב מבטא חוויות קשות יותר, מנגינה שכזו תחזור פעמים רבות יותר. למשל, אם ילדתנו רוויה בחוויות של נטישה ותחושה של לבד אנו עשויים לסגל לעצמנו מנגינה מעט עצובה. מנגינה שכזו תהה בעלת לחן של חוסר ביטחון. באותו האופן ממשיכה המנגינה ללוות אותנו אפילו בגיל מבוגר.
הלחן החברתי
ללא ספק אנו יצורים חברתיים. למעשה, כל ההתפתחות שלנו מתקיימת ביחס לאחר המשתנה עם ההתפתחות. אחר שבעזרתו אנו משקפים ומפרשים את עצמנו.
מלאני קליין מתארת מערכת היחסים זו כבר משלב הינקות: בין התינוק לבין פטמת השד. לפי קליין זהו בסיס משמעותי ללמידת מערכת יחסים. מרי אינסוורת’ מתארת צורות שונות של מערכות יחסים המתארגנות לכדי דפוסי התקשרות. על-פי אינוורת’ התארגנות זו מבטאת את אותן הדפוסים שהוטמעו ממערכות היחסים בין הפעוט לאמו. אינסוורת׳ הציגה זאת כדפוסים המתארים מידה של ביטחון ופניות של הפעוט בעזרת מחקר ׳הסיטואציה הזרה׳. אריק אריקסון הגה את תיאורית השלבים הפסיכו-חברתית כאשר מתאר את מסע ההתפתחות כתהליך המתקיים בין האדם לבין החברה. אלברט בנדורה תאר בתיאוריית הלמידה החברתית קוגניטיבית כיצד אנו לומדים על עצמנו החברה המשמשת לנו ראי בעזרתו אנו מחקים אותה ומתאימם עצמנו אליה.
התפתחות ביחס לגורם חיצוני מעניקה משמעות רבה לעיצוב המנגינה החברתית, זו המשקפת את חווית הפער בין האדם לבין האחר. לכן, נושאים בעלי משמעות חברתית ישירה מקבלים משמעות עמוקה מאוד כגון: פגיעות חברתית, תחושת נחיתות, חרם, נטישה, אלימות ועוד נצרבים כמנגינה עיקשת שצובעת ומתרחבת בקלות.
ההישרדות החברתית
דארווין טען שמבחינה ביולוגית כל עיסוקנו (האדם וכל ייצור חי) במטרה לשרוד ולהבטיח המשכיות. כולנו מכירים זאת היטב במובן החברתי שבה הטוב ביותר מנצח!
חלקנו מתקשים לקבל או לעכל את מסקנותיו של דארווין כפי שהציג בברירה הטבעית אולי משום שמצמצמות אותנו לכדי ייצור ביולוגי, חייתי ואולי אפילו אכזר. יחד עם זאת מסקנותיו של דארווין ומאוחר יותר של ספנסר שאוגדו ב׳הישרדות הכשירים ביותר׳ בהחלט יכולות להסביר במידה ניכרת את הצורך שלנו להיות ולו במעט מעל האחר. דוגמא נוספת ומעט מביכה מוצגת במחקר חברתי מרתק (מתנצל, אני פשוט לא מוצא את המקור). המחקר הציג את העדפותיו של האדם המסגירות את הצורך הטבעי להיות מעל האחר. המחקר מצא שהאדם יעדיף להרוויח פחות ובלבד שהאחר ירוויח פחות ממנו, זאת לעומת שירוויח יותר אך האחר ירוויח יותר ממנו.
את הצורך למדוד את עצמנו ביחס לאדם אחר נתן להציג על-גבי רצף: בקצה האחד ישנו אחר שנוכחותו מהדהדת ומחזקת אותנו. מול אחר שכזה אנו מרגישים שווים או תופסים אותו נמוך מאתנו. בעזרתו אנו חווים עצמנו חזקים. לעומתו אחר שאנו תופסים אותו כחזק וטוב מאתנו. זהו אחר שנוכחותו מחלישה אותנו. חולשה זו, שממנה אנו בורחים לא פעם, היא ביטוי רגע אחד או ממושך יותר שבו תחושת העצמי שלנו חלשה.
תפיסת הפער בין האדם לבין האחר, או הקבוצה המכונה לא פעם ״כולם״, היא זו המעצבת את הלחן החברתי.
תנו לייק ושתפו מהפיד שלכם בפייסבוק
השאיפה למנגינה חדשה
לאורך השנים ובכל פעולה ופעולה שאנו עושים אנו למעשה מתרגלים, ובקשים לפתח ולעדכן את המנגינה שנצרבה.
ניתן לראות במסע החיים המאגד פעולות תרגול אלו כשאיפה הטבעית להתפתחות. שאיפה טבעית זו, המתקיימת כנגד כוח פנימי או חיצוני תוארה אצל הוגים שונים: אדלר למשל טען שכל אחד מאתנו נולד עם נחיתות רגשית או פיזיולוגית דרכה אנו מתמודדים. לפי אדלר התמודדות זו היא תהליך ההתפתחות. פרויד הציג זאת בדרך מעט שונה כאשר תאר זאת כמתח טבעי התקיים בין שני דחפים: בין דחף המין המהווה את דחף החיים והשאיפה למימוש ולבין דחף המוות המהווה את התוקפנות וההרס העצמי. פרנקל שטען שזו שאיפה טבעית המבקשת להשיג משמעות ועוד.
ייתכן שהמנגינה שמלווה אותי היא חלק מאתנו ושהגענו איתה לעולם. אולי היא מוטמעת במזג שלנו שמקורו במידע הגנטי. אפשר שהיא זו שעוצבה בשנים הראשונות בילדותנו כפי שמוצג כאן כמטאפורה. וייתכן שהיא מהווה את הדחף הטבעי להתפתחות כפי שטענו גרדנר, פרויד, פרנקל ועוד. במסע החיים אנו מעבדים חוויות, מסיקים מסקנות ומנסים בצורות שונות להגיע לחוויה אותנטית – לחיות כאן ועכשיו.
בכל חוויה שאנו פוגשים מוטלת עלינו משימה לבחון את ייתכנותם של משמעויות המתנגנות ממנגינת העבר ולהפיק עד כמה שניתן משמעות מעודכנת.
הישארו מעודכנים
הצטרפו לניוזלטר
להרפות במקום להתנגד
האם אנו באמת יכולים להלחין מנגינה חדשה? התשובה הישירה היא כמובן שלא. היא חלק מאתנו, חלק ממי שאנחנו. התשובה המורכבת יותר היא שאלה העוסקת בתפיסה וביחס בין האדם לבין משמעויות המנגינה ולא במנגינה עצמה. שאלה שהתשובה לה מתבססת על בחירה, על תנועה, על למידה וחקירה, על מודעות, על יכולת התאמה אבל קודם כל תהה זו תשובתה שמתחילה בהרפיה וקבלה של אותה מנגינת העבר שלא פעם מרוקנת אותי שוב.
ההתמודדות, המלחמה, ההתנגדות, ההכרח לנצח, לשנות, להעלים, לשכוח ולהמשיך הלאה אלו ועוד צורות שונות שמלבות אותה ומעצימות אותה עוד. פיטר לוין תאר זאת כמערבולת. לוין הסביר שכמו במערבולת, המלחמה בה מעצימה את חוזקה ואילו ההרפיה בתוכה וההתמסרות לזרימתה היא הבסיס להיחלצות ממנה.
כך בכל קושי או חרדה בשונה מהנטייה
הכוח טמון בקבלה והרפיה
- עלינו להכיר את המנגינה – ללמוד אותה, לקבל אותה ולדעת לחיות איתה.
- להכיר את הסימנים להתעוררותה – מהיכן מגיעה ומהם הסימנים לבואה.
- זו שאלה של בחירה – בחירה להקשיב לה, להמשיך לנוע, לא להיכנע לה.
- ללמוד להפריד אותה – להזכיר שניגונה מתערב במידת מה ושזה לא עתה.
- אפשר ללמוד לקבל עזרה – לעיתים המנגינה עיקשת וחזקה, יש מקום לקבל עזרה, מעט תמיכה והכוונה יכולים ליצור מציאות שונה.
רגע אחד! תהיו מוכנים לסמן לנו לייק ולשתף?
אפשר לשתף ממש מכאן למטה או לסמן ישירות לייק בראש העמוד
תודה לך, מקווה שנהנתם ושמאמרים תרמו אפילו במעט
