הורות לילד מצליח זה קל! באמת? נכון, הילד מנסה ומצליח, מסיים את השיעורים בכיתה והמורה לא מפסיקה להתפעל. אבל איך הילד המצליח מרגיש? איזה מחיר הוא משלם כשהוא אוחז חזק בתפקיד המצליח ומה ניתן לעשות.
״אבא, נניח שהיו לי המון כוחות אבל לא ידעתי להשתמש בהם… ונניח שהיית רוצה לעזור לי… איך היית עוזר?״ אני מופתע מהשאלה, עוד אחת מבין שאלות רבות שלא ממש תואמות את גילה אבל מאוד אופייניות לה… החלטתי לענות לה כך: ״הייתי מבקש ממך לבחור כוח אחד שאיתו נתחיל ואז…
הפחד להצליח גדול מהפחד להיכשל
“הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי. הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור. זה האור שבנו לא האפלה שבתוכנו שמפחיד אותנו יותר מכל.“ מריאן ויליאמסון.
רובינו מכירים את הפחד הזה, הפחד להיכשל ומשליכים אותו על הכישלון, כאילו ממנו אנו פוחדים. זהו פחד עז שמתעורר מעצם המחשה על הסיכויים שלנו להיכשל. לעומתו יש פחד גדול בהרבה – הפחד להצליח. פחד שנובע מההשלכות של ההצלחה. השינוי שתביא עמה, החשש מבדידות, הנידוי, הקנאה, האחריות ועוד…
אנו בעל חיים חברתי, במרב השנים אנו מודדים עצמנו ביחס לחברה וביחס לקבוצת השווים. זוהי סיבה אחת מיני רבות הגורמת לנו לבחור להישאר במקום, כמו “כולם” ולהימנע מלהתבלט. זהו מקום בטוח.
ברשתות החברתיות קל לפספס
הירשמו לבלוג וקבלו במרוכז נושא בכל תקופה
עדיף להיות כמו ״כולם״
“המניע היסודי והעיקרי של האדם היא תשוקת ההשתייכות.“ רודולף דרייקורס.
את הילד המופנם, זה שיושב בצד ומתקשה כולנו מכירים היטב. המערכת מאתרת, ההורים מעודכנים ויחד מנסים לעטוף ולתמוך עד כמה שניתן. אבל מי רואה את עולמו הרגשי של הילד המצליח, המקובל, זה שהולך לו בקלות? אותו אף אחד לא יראה גם אם יישב בצד. ״אנחנו לא דואגים לו, הוא מצליח בכל…״
אריקסון בתיאוריה הפסיכו-חברתית מראה לנו איך ההתפתחות בכל שלב נעשית ביחס לדרישות החברה. לאט עם ההתבגרות אנו נוטים לבחון עצמנו ביחס ל״קבוצת השווים״, ביחס ל״כולם״. כך, ממש לצד ה”שייך” נולד ה״שונה״, זה שהוא לא כמו כולם.
כמו הילד המתקשה גם הילד המצליח בכל עשוי לחוות עצמו לא שייך. הוא שונה, מבין אחרת, גם אם “טוב” יותר מ”כולם”.
להצליח להיות מצליח
להיות הורה לילד מצליח זה קל! באמת? נכון, הוא לא מתמודד עם קושי (גלוי), מסיים בד”כ את השיעורים בכיתה, המורה לא מפסיקה לתת משובים מעולים – ממש שקט ונחת. אבל איך הוא, הילד שבעינינו מצליח, איך הוא מרגיש?
הורים לילדים מצליחים מעידים לא פעם שבין יתר המחמאות הם גם פגשו לא מעט מורכבויות וקשיים. מאפיינים מורכבים אלו מבטאים קשיים הנובעים מתוך תפיסתו את הפער בינו לבין קבוצת השווים. אם כל הילדים סביבו היו מבינים ומגיבים מהר כמוהו הרי שהחוויה שלו הייתה טובה משום שהוא “מותאם” לסביבה ולקבוצה. כלומר, הוא יכול לחוות עצמו ולהסביר את עצמו ביחס לאחרים.
המציאות שונה מזו. הילד המצליח הוא לא פעם הילד השונה, הדחוי, המוזר, החנון ועוד ועוד… הוא שונה והתגובות שלו עשויות להיות גם כן שונות. הוא פשוט מבין אחרת מכולם אבל גרוע מזה, השונות שבו ביחס לאחרים לא מאפשרת לו לקבל משוב וללמוד מתוך החברה כל עוד הוא לא נמצא בקבוצת שווים דומה לו. הוא פשוט חווה פער.
האם הוא יכול לההביע את הקושי? הא הוא יכול לקבל הבנה לקושי? הרי הוא מושלם? האם אנו ההורים יכולים לקבל את החלקים החסרים כל כך בילד המוצלח שכולם רק משבחים אותו? האם המסרים שאנו מעבירים לו מחייבים אותו להצליח? ומה אם ייכשל?
עם הזמן תפקיד המצליח עשויה להפוך לצורך הישרדותי של ממש. הילד מבין שהוא חייב להצליח להיות מצליח. חייב לקחת אחריות ולגייס משאבים על מנת לשמר את תפקיד “המצליח”. כישלון עבורו לא אפשרי ולא סתם. אם זהותו שורדת בהצלחה בעזרת תפקיד המצליח אז כישלון משמעותו מפלה של ה”אני“..
המחונן הנעלם
הצלחה כפי שאנו המבוגרים נוטים לתאר מתייחסת לאינטליגנציה קוגניטיבית (חשיבתית), אך האדם וכך גם הילד עשיר במגוון אינטליגנציות (גארדנר) שונות ומרובות.
כאשר אנו מתארים הצלחה אנו מתייחסים לחלקים המדידים בשפה הקוגניטיבית, השכלית, ההגיונית. זו כזו שנלמדת בבית הספר ובגינה ישנו ציון. יחד עם זאת ייתכן שילד ״מצליח״ קוגניטיבית יכול שחווייתו הרגשית תהיה כישלון? בהחלט כן.
כך, כמו הילד הזה… שניגש למבחן ומקבל כמעט מאה וחוזר מתוסכל ושבור כולו… הוא כועס, זורק ואומר די! אני לא הולך יותר לבית הספר. אנו ההורים המומים, משערים שקיבל ציון לפחות נכשל. אחרי שאנו מביטים במבחן אנו פשוט לא מצליחים להבין. מנסים לשכנע אותו שזהו ציון מעולה, אבל הוא חסר במילים להסביר לנו שהוא חווה משבר. שזה בכלל לא קשור לציון.
כך, לעיתים, הילד המצליח אולי לא כל כך מצליח להחזיק את תפקיד המצליח. לא פעם ילדים מצליחים פשוט מוותרים בגילאים מתקדמים יותר. לא בגלל היכולות, לא בגלל הציונים, בגלל שהרגיש לבד, שהרגיש לא מובן. שהחליט שאולי נמוך יותר זה קל ובטוח יותר.
לייצר כישלון בטוח
כל הורה מנסה לגונן ולמנוע מהילד להיכשל. זהו צורך טבעי לגמרי. אנו רוצים את הטוב ביותר עבורו ומנסים למנוע ממנו כל רגש “שלילי”. לעתים אנחנו אפילו נוקטים בפעולות שמטרתם להעניק לילדנו יתרון מראש. אפילו שאנחנו יודעים שזה לא נכון לעשות, זה פשוט חזק מאיתנו. ככה אנחנו מבטיחים שלא יחווה כישלון. האם זה נכון?
אבל… להיכשל זו זכותו, זו אפילו חובתו.
כישלון זה דבר טבעי המהווה חלק בלתי נפרד מהמציאות. אם תפקידו של ההורה הוא להכין את ילדו לחיים הרי שמוטב שנאפשר ואף נסייע לו לחוות כישלון.
בעזרת הכישלון לומד הילד להבחין בין נכון ולא נכון ורוכש את היכולת והמיומנות להתאושש (recovery), ללמוד להפיק מסקנות, להתאים ולדייק את פועלו הלאה.
תרגולת של כישלון והתאוששות יסייעו לו לטפח משאבי נפש וחוסן.
נכון, הוא עשוי לחוות התפרקות וקושי מסוים ואולי גם אנחנו נחווה את הקושי אתו. אבל בצורה מוגנת ומדורגת נרוויח יחד את תחושת הביטחון לעבוד עם הכוחות, להיכשל, לטעות ואז להמשיך ולהצליח. עלינו לסייע לו ללמוד להיכשל בביטחון דרך הדברים הקטנים וכבר מראשית הדרך.
״הייתי מבקש ממך לבחור כוח אחד שאיתו נתחיל…״ אני מסביר ומבקש ממנה. היא עונה לי ״כוח הברק… זהו כוח שיש לי ממנו המון ברקים אבל הם משתוללים ופוגעים ואני לא מצליחה לעצור אותם״. ״איזה יופי של כוח״ אני עונה לה ומציע לה כך:
״הייתי לוקח אותך לטיול ומגיע למקום פתוח לגמרי, שאין בו אף אחד שחס וחלילה אף אחד לא יפגע. לא את ולא אחרים. אז, הייתי מציע לך להפעיל את הכוח הכי חזק שאת יכולה עד שכל המרחב סביבנו יתמלא ברקים… רק שכל הסביבה תתמלא בברקים ואת תרגישי שנוח לך תוכלי לנסות לשחק איתם ולהכיר את הכוח המיוחד הזה שלך…״
היא מביטה בי עם חיוך קטן ומתוק, לוקחת שאיפה ומשחררת נשיפה כמו משחררת משהו כבד יותר מתוכה ואומרת לי כמו מעדכנת על נושא רציני ועמוק שמעיק עליה: ״זה רעיון טוב, זה באמת יכול לעזור לי…״
להיכשל ממקום בטוח
להיות החזק, היכול, מוצלח זה בהחלט טוב, חשוב ומסב לנו ההורים גאווה רבה. אבל זכרו, לא פחות חשוב לדעת להיות חלש, להכיר במקומות בהם הוא מתקשה ולא יכול, במקומות בהם הוא צריך ללמוד להיעזר באחר.
על-מנת לתרגל כישלון ממקום בטוח, ממקום מחזק, תומך ומגן שהנפילה לא תהיה קשה מידי. שנוכל לתרגל ממנה התאוששות ולחזק את מידת החוסן עלינו לזכור כמה נקודות חשובות:
- הדרך חשובה מהתוצאה – תנו חשיבות לבחירה, לתהליך ופחות לתוצאה.
- ההצלחה היא סובייקטיבית – התוצאה היא זו שהילד מתאר בעצמו ולא זו שאנו מודדים ומתארים.
- הצליחו להיכשל יחד – צרו מצבים שבהם תיכשלו יחד. שחקו אתו בזה, נסו ליצור, לפרק ולהתאושש.
- היו אתו ואל תתנו לו פתרונות – תנו מקום לרגש, הפתרון האמתי הוא להיות יחד.
- סייעו לו להפריד בין הכישלון לבין עצמו – תארו לו את התמונה הרחבה, את החלקים בהם הצליח ותלמדו יחד מהגורמים לכישלון.
- למדו אותו שההתמודדות היא ההצלחה האמתית.
זה בסדר ליהנות ולחגוג את ההצלחות אך הנטייה להעצים אותם עשויה להעמיס עליהם אחריות רבה, אולי אפילו להעביר בטעות מסר שהוא מתקבל אצלנו רק כשהוא מצליח…
