״הזיכרון הזה לא עוזב אותי גם היום שאני כבר בוגר. משהו קטן מזכיר ושוב זה קורה… אני כאילו נופל לתוך בור עמוק. אני תקוע, לא מצליח להתרכז, מרגיש אבוד. המחשבות מתחילות לרוץ מהר… אני מתבלבל, מרגיש תקוע. מיואש…״
אני אתאמץ יותר. אני אתגבר!
׳נוהל אירוע׳, אזעקה, ׳נוהל אירוע׳. הגוף כבר מכיר את התחושות ושוב נכנס למצב היכון. אתה מגביר את הקצב. אף אחד לא יכול לעמוד מולך עכשיו. אתה שורד!
״כשזה קורה אני מתמלא בכעס. מנסה לפרוק.״ כשמופעל נוהל אירוע המתח גובר ואז עושים הכל בכדי לפרוק אותו. ״זה לא תמיד מצליח…״ הוא מסביר לי… ״וברגע שאני מרפה אני מתרוקן….״
הפגיעות שעצבה אותי
החיים שלנו הם אוסף של חוויות וזיכרונות שלאט מעצבות בנו זהות עצמית נפרדת, את ה״מיכל״ שבנו. חלק מהחוויות מעבות את דפנות המיכל ומחזקות אותו, אחרות מחלישות אותן והופכות אותו לפגיע. נעים להכיר – זוהי הפגיעות, הרגישות שלנו. היא זו שמתערבת בדרכינו, זו שלמדנו לעקוף, זו שאנו מסתירים שאף אחד לא יראה. אבל היא שם. כל הזמן. ושמשהו מזכיר לנו אותה היא מיד מגיעה…
החוויה שחדרה את המיכל שלי
החוויה היא תרגום סובייקטיבי (משמעות אישית) לרגשות ותחושות המופיעות כלפי אירוע מסוים. לעיתים, כתוצאה מאירוע ממוקד או מאירוע מתמשך נוצרת משמעות שלילית לחוויה. בדרך כלל חוויה שלילית נוצרת מאירוע שבמהלכו ישנו פער בין עוצמת האירוע לבין יכולת התגובה כלפיו, כפי שנתפסת אצל האדם. במצב זה, ככל שהפער גדל והאדם חווה חוסר אונים, הופכת החוויה להיות משמעותית ומשפיעה יותר. במצבי קיצון, כאשר פער זה עולה על היכולת של האדם לשאת אותה עשויה להיווצר טראומה״
עם הזמן למדנו להסתדר עם הפגיעות ולאטום אתה בצורות שונות של פיצוי או ״פלסטר״. כמו למשל, בעזרת זוגיות שעונה לצרכיו של הסדק, או בעזרת עיסוק משמעותי ש״גבה״ מאתנו זמן רב אך למעשה הגן עלינו מפניו. אפשר שבעזרת תפקיד שלקחנו על עצמנו או אפילו בעזרת ה״מסיכה״ שאנו עוטים על עצמנו כשאנו יוצאים מהבית ועוד…
אבל החוויה מאותו אירוע נמצאת שם כל הזמן, מאוגדת בזיכרון ומחכה. ואז, ברגע לא צפוי משהו מזכיר אותה או אפילו את זו שדומה לה. אולי זה ריח דומה, קולות, מראות… משהו מהמאפיינים שלה, מאותו אירוע. והתחושה של אז מופיעה במלוא הדרתה. עכשיו היא חיה ממש כמו אז ומפעילה בנו תגובה. תגובה של היום, מ׳כאן ועכשיו׳, אבל מתוך החוויה של אז…. ׳נוהל אירוע׳ הופעל ואנו שוב נכנסים לעמדת קרב. תגובה זו היא תגובת פוסט טראומה (PTSD).
ברשתות החברתיות קל לפספס
הירשמו לבלוג וקבלו במרוכז נושא בכל תקופה
הזיכרון הזה הוא אני – חלק ממני
נושא זה רחב בהרבה משכתוב בפוסט זה וייתכן כי הוא חוטא בהכללה המפספסת פרטים וגוונים רבים אשר נמצאים בכל סיפור וחוויה. מכאן הקושי להעניק ״מתכון״. מומלץ להרחיב את הקריאה ככל שניתן וכמובן לקבל ייעוץ מקצועי פרטני.
למרות זאת אפשר בהחלט לתת כמה דגשים שההסכמה עליהם עשויה לסייע בצורה משמעותית.
הכאב שצף נובע מהסדק ולא מהאטם. לעיתים הכאב מתבטא בכעס שמופנה כלפי חוץ, כלפי האטם. למשל מופנה כלפי בת זוג, כלפי מנהל במקום העבודה, חבר או משהו חיצוני אחר, זו טעות. בעגה המקצועית זוהי התקה (Displacement). אנו כמו מעברים את התחושות אל גורם חילוני אחר, אבל הוא, רק ״רכיב תפאורה״ שמזכיר לנו את אותה התחושה של אז…
זהו חלק ממך שאתה נוטה ״לברוח״ ממנו בקלות כשאתה מרגיש בטוב. כשהאטם אוטם והמים מתמלאים במיכל והמפלס עולה הסדק מתרחק מאתנו וכוחותיו פוחתים. אז אתה מרגיש ש״הכל טוב״ ושקט. אבל כשהאטם זז והמים מתחילים לצאת, אתה שוב נשאב למטה.
להרפות את ההתנגדות שמעצימה את כוחו. כמו במערבולת ששואבת אותך, ההתנגדות מעצימה את כוחה ואתה נשאב אל מרכזה. ההרפיה לעומת זאת, מאפשרת להפחית את עוצמתה ובעזרת הזרם הטבעי לצאת ממנה.
לפגוש את החוויה, את הזיכרון, את הכאב, את הסדק ולהכיר בו ובצורך שהוא מבקש. את זה אפשר רק כאשר המים ירדו ואתה נמצא לידו. רק אז, דרך אותו זיכרון ניתן יהיה לראותו באופן ברור יותר. הרי שמפלס המים גבוה קשה יותר לראותו.
