תקשורת ככלל ותקשורת מכבדת היא כמו מסירות בין הורה וילד שנשמר בה המרחב האישי של כל אחד מהם והמסירות מתבצעות תוך הקשבה וכבוד הדדי למרחב זה.
״חזרתי הביתה, הילדים משחקים… עכשיו מסדרים אני אומרת… מיד התחילו צעקות בבית… הילדים כועסים… הקטנה מתחילה לבכות… אני לא מבינה למה אין בבית הזה תקשורת”. כך אנו חודרים לתוך מציאות שלמה שבה הילד שרוי באותו הרגע ותובעים ממנו לעשות משהו, כאן ועכשיו!. לא ברור לנו למה הוא מתנגד…
כל פנייה מקבלת התנגדות
איכשהו תמיד מתחילה סערה. פתאום אחד לא מרגיש טוב… שני מתעכב ועושה הכל לאט… הרצון שלי שיסדרו את החדר כבר נראה רחוק כל כך. הבית מתמלא באנרגיה של תסכול וכעס ואז… כל פניה כבר מקבלת התנגדות.
ברשתות החברתיות קל לפספס
הירשמו לבלוג וקבלו במרוכז נושא בכל תקופה
למה הילדים לא מכבדים אותי
זו בהחלט אחת האמירות השכיחות ביותר אצל הורים, אמירה המבטאת תסכול שהורים רבים נמצאים בו בנושא התקשורת מול הילדים. הורים רבים מתלוננים שאין בתקשורת שניהם לבין הילדים כל כבוד המאפשר שיח ובכלל שהילדים אינם מכבדים את ההורים. כשאני שואל האם אתם ההורים מכבדים את הילדים, התשובה המיידית היא כמובן ״כן״. ״ברור״ הם אומרים לי. אבל כשבודקים לעומק התמונה נראית מעט שונה…
חשבו ובדקו את עצמכם:
אתם באמת יוצרים קשר עם הילד כאשר אתם מצפים לתקשורת?
ובכדי שתתקיים תקשורת מכבדת אתם באמת מכבדים אותם?
אתם באמת מתקרבים די בכדי שתתאפשר תקשורת מקרבת?
תקשורת ומרחב אישי
תקשורת ככלל מתבססת על קשר בין שני גופים נפרדים המקיימים בניהם מערכת יחסים כל שהיא. לא בכדי ההגדרה למילה מתייחסת לקשר בין אדם לזולתו. ביחסים בין הורה לילד לא יכולה להתקיים תקשורת אמיתית ללא שמירה על מרחב אישי ויצירת קשר המכבד מרחב זה.
מרחב אישי הוא אותו גבול דמיוני המגדיר את האזור האישי והפרטי של כל אדם. זהו גבול המסמן את הנפרדות של האדם מסביבתו ומזולתו. גבול דמיוני זה משתנה מאדם לאדם, מסביבה אחת לאחרת ומרגע לרגע בהתאם לעיסוק של אותו אדם.
אצל הילד מרחב זה אינו שונה מהותית מזה של המבוגר אך איכותית בהחלט יכול שיהיה שונה לגמרי. הינה לכם מספר סיבות לכך: האחת, הילד הוא אדם שונה. לכן איכות המרחב שלו בהכרח תהיה שונה. השנייה, הילד פוגש את המציאות בצורה שונה מהאופן שאנו המבוגרים פוגשים. הוא משתמש בדמיון, במשחק ובצורות שונות ומגוונות המאפשרות למרחב שלו להיות לעיתים גדול בהרבה מזה שלנו המבוגרים. למשל כל מרחב חדר המשחקים. השלישית, יכולתו לשקוע בעיסוק כבעולם מוחלט רחבה בהרבה מזו של המבוגר. אנו המבוגרים מתקשים לאפשר לעצמנו את הפניות כדי להיות שקועים לגמרי בעיסוק שלנו. אצל הילדים זה שונה, הם שוקעים בעולם שלם משלהם עד כדי שיצירת הקשר איתם באותו הרגע מרגישה כמו חדרנו מכוכב אחר.
כניסה למרחב ללא רשות היא חודרנות
וזו, גוררת מיד תגובת התקפה
על-מנת ליצור קשר עם הילד, ולקיים איתו תקשורת עלינו “לדפוק על דלת” הכניסה למרחב האישי ולבקש להיכנס. רק לאחר שנפתחה בפנינו הדלת ונוצר בנינו קשר תיתכן תקשורת. כך, כדי ליצור תקשורת מכבדת אנו מכבדים את המרחב שלו, כדי שתהיה זו תקשורת מקרבת עלינו תחילה להתקרב.
״לנקוש בדלת״ לבקש להיכנס
לאחר מאבקים רבים להפסיק את המשחק ולגשת לשולחן ניגשתי אליו ושאלתי אותו מה הוא עושה… “אני מובנה בית…” הוא עונה לי. אני רואה אמרתי וביקשתי שיסיים את מה שהוא עושה, שאני מחכה שיבוא. הוא סובב את הטרקטור, קידם אותו כמו חונה בתוך חנייה דמיונית, מסובב את היד כמו מכבה את המנוע וניגש לעברי…
תקשורת מכבדת
כאשר איננו מכבדים את המציאות שהילד שרוי בה אנו למעשה חודרים למרחב האישי שלו והורסים את המבנים שייצר, גם אם אנו עושים זאת ממרחק. זו איננה תקשורת אלא הנחיה, כמונו גם הילד לא אוהב לקבל הוראות ויגן על המציאות שלו באותה העת.
- חדירה למרחב האישי גוררת תגובת הגנה או תוקפנות. כאשר אנו מגיעים “מבחוץ” וצועקים “פנימה” אנו מקבלים דחייה או מקסימום כניעה. אמירות כמו יללה, סוגרים את המשחק! עכשיו מסדרים! סגור את הטלפון עכשיו! קום מהמיטה! אלו אמירות סוגרות, חד צדדיות שהתגובה אליהן תהיה התנגדות.
- להיכנס למרחב האישי וליצור קשר זה כמו לדפוק על דלת הגבול ולקבל רשות להיכנס. זהו מרחב אישי ופרטי שלו. גם אם זו רק המיטה, או המשחק שאין לו כל חשיבות בעניינו.
- תקשורת לעולם מבוססת קשר, לכן תחילה עלינו ליצור אותו. ללא קשר זו הנחיה או פקודה, התגובה לאלו היא חד סטרית ומותירה את הילד להסכים או להתנגד. ההצטרפות אל המרחב מתוך כבוד לעיסוק שבוא הוא שרוי תאפשר לכם ליצור קשר ולהבנות תקשורת.
- על-מנת לייצר תקשורת עלי לכבד את המרחב האישי. הצטרפו אליו, התעניינו, בררו במה הוא עסוק ובקשו ממנו לבנות סיום. אני רואה שאתה שקוע במשחק, עוד עשר דקות בערך נצטרך לסיים, אני מבקש ממך להתחיל להתארגן לסיום.
